הפסקול של חיינו

אני רואה כדורגל כבר בערך 25 שנה. הרבה דברים השתנו מאז כמובן, שחקנים, מאמנים, קבוצות עלו לגדולה ונפלו לתהומות. אני השתנתי כמובן גם כן. אבל אחד הדברים שנשארו שם לאורך כל הדרך במסלול זה הקול של מאיר איינשטיין.

שירים בדרך כלל מעוררים בבני האדם איזשהו רגש או זיכרון, בהתאם לסיטואציה שאנחנו מקשרים לאותו שיר. אבל אנחנו, חובבי הספורט השרוטים באמת, שזוכרים את ההרכב, ואיפה היינו כשראינו את אותו משחק, לא צריכים בכלל שירים. כי את הרגעים החזקים והמשמעותיים אנחנו זוכרים גם עם ליווי השידור, הציטוט המדויק שנאמר על ידי אותו שדר באותו מעמד.

והנה, בעקבות מותו העצוב של מאיר איינשטיין, הפייסבוק מתמלא בהספדים, אבל גם ברגעים הגדולים והציטוטים של מאיר. הרוב כמובן הולכים לשער של רובן עטר בפארק דה פראנס, ואכן, עד היום יש לי צמרמורת כשאני רואה את השער בפעם המאתיים ומשהו. יודע הכל בעל פה החל מ-"השופט כבר מציץ בשעון, אבל עדיין לא מכניס את המשרוקית." אבל יש עוד המון רגעים אחרים – אוי דווידוביץ', השער של אלירן עטר, ועוד ועוד ועוד.

אני למשל זוכר את הקטע הזה – עונת 93/94 הגדולה, הצגה כפולה באצטדיון ר"ג. מכבי ת"א עוד מנסה לרדוף אחרי חיפה, מנצחת 1-2 בדקה ה-90' את נתניה משער של נמני. מכבי חיפה עולה מול הפועל ת"א, ובדקה ה-80' יוסי מדר משווה ל-2-2 ואיינשטיין עם הציטוט שאני יודע לשנן: "אני עוד רגע נוזף בו, למה אתה לא מוסר? למה אתה לא מוסר?". (החל מ-2:12 דק')

כי מאיר תמיד היה שם, בכל הרגעים האלה. הוא שידר, והוא עשה את זה מכל הלב ועזר לנו להנציח את הרגע. מאיר כתב את הפסקול של החיים שלנו. ואין ספק שהדרך שבה עשה את זה, עזרה להטמיע את הזיכרון הזה כל כך עמוק. כמו שדרור נווה רשם בטור הנהדר שלו, אנחנו זוכרים את השידור שלו יותר מהשער עצמו של עטר. השדר מעצב לנו את החוויה.

בנימה אישית, אני חייב לציין שבשנים האחרונות כעסתי עליו. בכל מה שקשור להתדרדרות של תקשורת הספורט בארץ, עליו הכי כעסתי. לא על נמני, פרימו, שליימה או קופמן. מהם אני לא מצפה ליותר. הם אינטרסנטים וזה הקיום שלהם. אבל מאיר? לא ציפיתי ממנו להיות כזה. צהוב, מחמם, מתלהם, מחפש כותרות סנסציוניות איפה שאין. מושך בחוטים של הרפש. הרגשתי שהוא סוג של מבייש את נעוריו ובוגד במורשת שלו. החיקוי שעשו לו בבובה של לילה היה מדויק מדי.

בצעירותי כשחלמתי להיות שדר ספורט, תמיד הייתי משדר את משחקי המחשב בהם הייתי משחק, ואיינשטיין היה המודל. "וזה ברשת!!!", "בועט…פנימה!!!". הייתי משדר בקולו, כי הוא היה עושה את זה הכי אמיתי. מקצועית העדפתי לשמוע את וייץ בליגת האלופות, מונדיאלים וכו', אבל כשאני רואה את הנבחרת, או כדורגל ישראלי, או קבוצות ישראליות, הרגיש לי תמיד הכי נכון לשמוע את איינשטיין, צורח את גרונו ונהנה מהשער כמו שאנחנו נהנים ממנו.

כי יש לי שריטה, אני אוהד של הנבחרת. היא יותר חשובה לי מהכל, גם היום כשיש משחק נגד אחת הנבחרות הטובות בעולם, אני מתרגש, מחכה לזה כבר שבוע. מאמין. וכל כך אירוני שדווקא עכשיו מאיר נפטר, רגע לפני משחק חוץ כזה חסר סיכוי מול אחת הטובות בעולם, כמו שהיה באותו ערב קסום בפריז. לקראת המשחק ראיתי כל מיני סרטונים על השערים הגדולים של הנבחרת, עוד לפני שנפטר. ואת כולם כמעט מאיר משדר. דווקא את השער של חזן בהפסד לספרד, השער האהוב עליי של הנבחרת, וייץ שידר. אבל את כל האחרים איינשטיין שידר, ויש סיכוי, שבזכות הדרך בה היה משדר, אני עדיין מתרגש מהנבחרת.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח