משחקי "מה היה קורה אילו" בספורט בדרך כלל דורשים עודף זמן פנוי ודמיון מפותח מאוד, אבל בעונה שנגמרת כך אי אפשר שלא לתהות איך זה היה נגמר ולהבין איזה סיום עונה אדיר זה יכל להיות. כל החלומות שנקטעו וההצגות שהאוהדים פספסו בכדורסל הישראלי והאירופי בגלל משבר הקורונה.
אוהדי הספורט תמיד מרגישים כמו כת של אנשים שיש צרכים שקשה להם להסביר. אבל בתקופה כזאת, בה כולנו נמצאים בבתים ומקומות העבודה של חלקנו מושבתים, היעדר ספורט מקצועני הוא מצוקה של ממש. דווקא כשיש לנו לגיטמציה לראות משחק בלי רגשות אשם או פרצופים על ההפסקה מהעבודה\לימודים או הויתור על מפגש חברתי, הליגות מושבתות ואנחנו נאלצים להסתפק בשידורים חוזרים של קלאסיקות וסיפורי חדר הלבשה פיקנטיים בטוויטר.
אבל עם כל הכבוד לתלונות שלנו, עבור חלק מהשחקנים והמאמנים זאת טרגדיה של ממש. ב-NBA עוד נחושים לסיים את העונה ועוד יכול להיות שנראה את ריחוף הפרידה של קרטר, את הדרבי של לוס אנג'לס בבמה המרכזית ואת טבילת האש של יאניס במאבקי האליפות, אבל בצד הקרוב של האוקיינוס האטלנטי כבר אפשר להגיד שהסיפור נגמר. כל מה שנשאר זה לחשוב מה הפסדנו, ולהצטער בשביל אנשי המקצוע שעשו עבודה אדירה שלא תישא פרי. משחקי "מה היה קורה אילו בדרך כלל מעודדים אופטימיות יתר, אבל מבט על מצב הטבלאות בארץ ובעולם מציג כמה תרחישים לא מופרכים בכלל, חלקם אפילו בין סבירים למתבקשים לגבי מה היה קורה אם העונה לא הייתה נקטעת. כל מה שחיכינו לו וייאלץ להידחות בעונה.
אפריל
האימפריה מבולוניה חוזרת
אחד הדברים היפים בספורט הוא המחזוריות והעובדה שכל קיץ הקלפים נטרפים מחדש. העיר בולוניה באיטליה מוכרת כיום לישראלים בעיקר כיעד אטרקטיבי למי שלא מצליח להתקבל לרפואה ומעטים נודעו לעיר בתחילת שנות ה-2000 כבירת הכדורסל האירופי עם וירטוס (אז קינדר) של אטורה מסינה ומאנו ג'ינובילי שהייתה הזוכה הראשונה ביורוליג בגלגולו הנוכחי.
מאז הקבוצה הספיקה לשקוע לליגות הנמוכות באיטליה, אבל פילסה חזרה את דרכה לצמרת ובקיץ פתחה את הכיס כדי לסגור מעגל ו20 שנה אחרי הזכייה לחזור למפעל הבכיר. יש לציין שבחלוקת הכרטיסים למפעל הפרטי לכסף, מסורת וקהל יש משקל גדול יותר מלהישגים ספורטיביים, כך שסביר שזה יקרה בכל מקרה, אבל היא מסיימת את העונה כמוליכת הליגה האיטלקית וחזק במאבקי הזכייה ביורוקאפ והרבה יותר כיף לעשות את זה בסטייל ולהיכנס מהדלת הקדמית.
מאי
חגיגה אירופית בארנה
לפני שנה וחצי, עברה הפועל ירושלים מהיורוקאפ לליגת האלופות של פיב"א כשהמטרה (הבטחה לארח את הפיינל פור ברגע שתעפיל אליו), מקדשת את האמצעי (ירידה למפעל חלש יותר) עבור האוהדים.
גם בשנה שעברה היא הגיעה לרבע הגמר מול קבוצה ספרדית בתחושה שהיא בדרך הבטוחה לשם וזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל השנה היו הרבה יותר סיבות לאופטימיות – ההפסדים הגיעו בשלב הבתים והדליקו את הנורה האדומה בזמן, הקבוצה התחזקה במהלך העונה עם שלוש החתמות (מאק, הולנד וטרי) שהבהירו שהולכים על המפעל בכל הכוח, וחשוב מכך – השיגה את יתרון הביתיות ממנו לא נהנתה בעונה שעברה ושינוי השיטה מהפרשים לסדרות סידרו לאדומים סיטואציה בה כל מה שמפריד ביניהם לבין זכייה בגביע לעיני הקהל הביתי זה 4 נצחונות בהם אין משמעות להפרש.
קצת העכירה התרומה הדלה של הישראלים שלא הצליחו לנצל את ההזדמנות שקיבלו, אבל זה לא גורם לצמצם מהאכזבה ודינמיקה של נוקאאוט מולידה לא מעט שפנים וגם בלאט, זלמנסון, לוי וטימור ודאי מתבאסים על הצ'אנס שנלקח מהם לתקן את הרושם.
מכבי חוזרת לפיינל פור
כאן חשוב לי למחות באופן אישי, כי כבר התחלתי לחפש מתכונים לחמוצים. עוד נגיע לזה. ביורוליג עוד נאחזים בקרנות המזבח וטוענים שימצאו דרך להשלים את העונה, אבל במציאות שחקנים נדבקו, קבוצות שלמות שנכנסו לבידוד והשחקנים האמריקאים זועמים על כך שלא משחררים אותם לחזור הביתה. אז אפשר להגיד בביטחון שבשלב מסוים הקברניטים יהיו חייבים לרדת לקרקע ולהודות שזה כבר לא יקרה.
האוהדים של מכבי תל אביב יכולים להיות מרוצים מכך שהספיקו להבטיח את מקומם בין 8 הראשונות באירופה לראשונה מזה 5 שנים, אבל הדבר רק גורם להם להתאכזב יותר מסיום העונה הכפוי ויש סיבה טובה: הקבוצה סיימה את העונה צמודה לצסק"א במקום הרביעי ביורוליג וכבר הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד עם כל קבוצה. כך שהיא הייתה בנקודת זינוק טובה לבמה המרכזית בקלן, שם, מי כמוה יודעת, הכל יכול לקרות.
קיימת מחלוקת מה באמת היו הסיכויים, אבל כאוהד קבוצת הפועל אני יכול להעיד לכם שכבר חזרנו לסבול מנרטיב "הקבוצה של המדינה", במסגרתו אין כבוד ליריבות ספורטיבית וכבר החלו ההכנות המנטליות לסופשבוע בשנה שאם אתה שמח בהפסד\עצוב בניצחון של מכבי תזכה אותך באייטם בספורט 5 שלא היה מבייש אף תומך חיזבאללה.
אפס אנאדולו עושה היסטוריה
הליברפול של הכדורסל האירופי, שלרוע מזלה אין לה קייס לקבל את התואר בכל מקרה. כאמור, במשחק אחד הכל יכול לקרות, אבל הייתה השנה קבוצה ששלטה ביורוליג ואין ראויה ממנה לזכות בתואר. הקבוצה מאיסטנבול, שעוד זכורה לחלקנו כאפס פילזן, היא חברה קבועה במפעל הבכיר באירופה כבר למעלה מ-20 שנה וגם התבזתה בו לא מעט שנים. אבל כמו מכבי תל אביב, היא ניצלה את השריון כדי לתקן ובשנה שעברה סוף סוף מצאה את הנוסחה והעפילה לגמר.
זאת הייתה סנסציה שהיה נראה שתתקשה לשחזר, אבל העונה היא הוליכה את הליגה בבטחה כשהכוכב שלה, שיין לארקין, נתן את אחת העונות האישיות הגדולות בתולדות המפעל. להרבה קבוצות היו תוכניות גדולות השנה, אבל עבור הטורקים שלא עשו זאת מעולם זאת הייתה הזדמנות נדירה, ויכול מאוד להיות שיאבדו חלק מהכוכבים במהלך הפגרה הארוכה, מה שיהיה עבורם טרגדיה של ממש.
יוני
קלאסיקו ישראלי על כל הקופה
נתון קצת מפתיע, אבל הפעם האחרונה ש-2 המועדונים הגדולים של הכדורסל הישראלי נפגשו בגמר הפלייאוף הייתה ב-2007. גם על המשפט הזה עוד יצלבו אותי בקבוצות האוהדים של ירושלים, בהן קיימת אכסיומה שהמשחק הזה לא באמת קרה ומנסים להיזכר אם סמי בכר זה סמי הכבאי או מוכר בורקס. לכאורה, גם השנה לא הייתה ערובה לכך שאף אחת מהן לא תקרוס בחצי גמר הפיינל פור, אבל החוק הרוסי צומצם, שתי הקבוצות פגעו בול בזרים והפערים משאר הליגה נראו גדולים מתמיד. כך שמבחינה מקצועית, לא הייתה סיבה אמיתית שזה לא יקרה.
על פניו, מדובר במשחק בין קבוצת צמרת ביורוליג לקבוצה מליגת האלופות של פיב"א עם יחסי כוחות ברורים, אבל המפגשים בין שתי הקבוצות השנה אומרים אחרת לגמרי: מתוך 4 משחקים ירושלים ניצחה 3, 2 מהם הביאו לה תארים "בלי כוכבית" והפעם השלישית הייתה ניצחון במחזור האחרון לפני הקיפול שהכין את הבמה לגמר לוהט, הרבה בזכות הנפשות הפועלות: המצ' אפ האדיר בין ווילבקין לבראון, אמארה סטודומאייר בתפקיד ראדיסב צ'ורצ'יץ' ודני אבדיה בהצגה אחרונה בישראל. לגבי רוב התרחישים הנ"ל אפשר לקוות שבסך הכל נדחו בשנה, אבל כאן קיימת תחושת החמצה, כי לא סביר שכל אלה יהיו כאן גם בקיץ הבא.
יולי-אוגוסט
שובה של נבחרת החלומות
אפשר לקוות שעד הקיץ העולם יחזור לשגרה, ולכן לא מוזכרת כאן אליפות אירופה לעתודה בדרייב אין. אבל בהפקה הגדולה והמורכבת בעולם, החליטו לא לקחת סיכונים ואולימפיאדת טוקיו נדחתה ל2021 וכפועל יוצא גם טורניר הכדורסל האולימפי שהבטיח לא מעט.
בטורניר הקודם האמריקאים זכו בקלות עם הרכב יחסית משני, אבל אליפות העולם בקיץ האחרון, בה שברו שיא שלילי וסיימו במקום השביעי, והאיום מצד כוכבים כמו יאניס אנטטוטוקומפו וניקולה יוקיץ' שיעמדו בדרך לזהב היו אמורים להחזיר את נבחרת החלומות ולגרום להם להתאמץ להביא כוכבים כמו לברון ג'יימס, ג'יימס הארדן ואנתוני דיוויס שלא ויתרו על החוויה. גם המאמן, גרג פופוביץ', שהיה בדרך הבטוחה לשבור שיאים אישיים שליליים עם הספרס וזוכה מחמת הספק, צריך להיות רעב מתמיד.
אבל הקורונה שיבשה את התוכניות לחלוטין, ונכון לעכשיו הדחייה הצפויה של האולימפיאדה לאביב לא מסונכרנת עם הלו"ז של הNBA, ויוצרת איום שמאז סיאול 1988 שחקני הליגה הטובה בעולם לא יוכלו להשתתף בטורניר.
אפשר לקוות שימצאו פתרון שימנע את זה, אבל עבור חלק מהנפשות הפועלות שעון החול מתקתק וכל דחייה היא משמעותית – פופוביץ' בן ה-71, לברון ג'יימס בן ה-35, שכבר רמז שיבוא להוביל את הנבחרת וגם כמה חברים פוטנציאליים בסגל כמו סטף קרי, דמיאן לילארד וקאווי לאונרד מעולם לא שיחקו בנבחרת האולימפית וכבר יגיעו לקיץ הבא בני יותר מ-30, כך שפציעה בעיתוי לא טוב עשויה לקחת מהם את הצ'אנס האחרון ולעשות עוול למורשת שלהם.
גם בגללם, וגם בגלל מספר שיא של שחקנים בינלאומיים שמככבים בליגה, כולנו תקווה שימצא פתרון שלא יפגע באיכות הטורניר היוקרתי והאטרקטיבי מכל הטורנירים הבינלאומיים ב-30 השנה האחרונות.
