עם סיומו של חודש יוני, אנחנו יכולים לסמן שתי תמונות שעשו לנו את החודש מבחינה ספורטיבית. שתיהן צולמו על אדמת ארה"ב, ושתיהן דמעות של ספורטאים ענקיים: דמעות האושר של לברון ג'יימס ודמעות העצב שוברות הלב של ליאו מסי. בעוד הדמעות של לברון מסמלות את ההתפרקות של אדם מאושר, שעבר מה שעבר ועדיין הצליח לעשות את הבלתי יאמן וזכה בתואר למרות כל ההשמצות. במקרה של מסי הדמעות היו גם התפרקות של אדם וספורטאי שעבר הרבה דברים בחיים, הקריב לא מעט ועדיין לא הצליח להשיג את מה שהוא כל כך חיכה לו. מסי נותר דומע על הדשא שהוא כל כך אוהב, במדים של המדינה שהוא כל כך רצה לרצות.
גילוי נאות: אני אוהד ברצלונה כבר המון שנים, מגיל נורא צעיר אני עוקב ומתעדכן במצבה של הקבוצה מקטלוניה דרך התקשורת הישראלית, הספרדית, הדרום אמריקאית והפורומים של האוהדים, ולכן אני יכול להגיד שבאיזושהי צורה ראיתי את ליאו מסי גדל לתוך ברצלונה, לתוך המשחק. מהרגע שהוא עבר מגיל הנוער, דרך הבישול ההוא של רונאלדיניו לשער הבכורה שלו בבוגרים ועד היום. ובכל זאת, אנסה להעביר בצורה אובייקטיבית את מה שסבב את רגע התפרצות הרגשות שהובילו את מסי לפרוש מהנבחרת.
נתחיל מהסוף. לפי מסי, והוא הזכיר את זה גם ב"נאום הפרישה" שלו בסוף המשחק, הגורמים המרכזיים בפרישתו הם האנשים שביקרו אותו ורצו לראות אותו פורש מזמן מהנבחרת. כבר שנים שאנחנו רואים את הביקורות שיש עליו מבית, טענות כמו "הוא יותר ספרדי, לא באמת ארגנטינאי", "הוא לא שר את ההמנון" ו"לא משחק כמו שהוא משחק בברצלונה". דבר שהתחיל בעיתונות בארגנטינה, וחלחל אל האוהדים שידעו ישר את מי להאשים באי הצלחות. בקופה הזה אחד המבקרים של מסי היה אחד בשם דייגו ארמנדו מראדונה שטען במהלך הטורניר שמסי לא מנהיג, וכמובן העיתונאים קפצו והצטרפו בשמחה אל הטענה הזו.
הצהרות אלו כפויות טובה לדעתי, אבל קשה לומר שהם לחלוטין לא מדויקות. מסי אכן לא גדל בארגנטינה בשנות ההתבגרות שלו, אבל אולי זה מה שהפך אותו למה שהוא. השילוב של הממזריות השכונתית שהביא מהבית מארגנטינה, והחינוך הזה של האירופאים להשתמש בשכל במהלך המשחק באחת מהאקדמיות הטובות ביבשת, ברצלונה. זה כנראה מה שהפך אותו לשחקן השלם והגאון שאנחנו כל כך נהנים לראות, השילוב של הלב והשכל. הטענה שמסי לא משחק כמו שהוא בברצלונה היא די נכונה, אבל צריך לשפוט אותה בחוכמה. מראדונה, הפכפך שכמותו, הוא זה שטען לאחר הגמר והדמעות של מסי, שהשאירו אותו בעצם לבד. אם חושבים על זה רגע, זה לא רחוק מהמציאות. מסי הוא שחקן קבוצתי מאוד, וכנראה בארגנטינה רואים אותו כ"גיבור על" שתשים לו את הכדור ברגל והוא כבר יעשה משהו, וזה לא נכון. מסי צריך את המשחק הקבוצתי הזה, ונכון שמסי יכול להפוך משחק במהלך אבל לא לבד. אז להאשים אותו בלבד זה לגמרי לא צודק.
אם יש עוד דבר שאנחנו אוהבים לשכוח, זה שנכון שיש 22 שחקנים על המגרש וכל עוד מסי אחד מהם הוא הכוכב שכולם יסתכלו עליו. אבל בואו לא נשכח שאל מול ה-10 שמסי משחק איתם, עומדים עוד 11 שחקנים לא פחות טובים. בגמר המונדיאל פגשה ארגנטינה את גרמניה שהייתה הטובה בטורניר, ובקופה את צ'ילה שהיא, כיאה לקבוצה דרום אמריקאית, קשוחה ולא רק מבחינה הגנתית. אז לא הוגן להאשים את רק את מסי, במיוחד כשאת צמד הגמרים בקופה הם הפסידו בבעיטות מ-11 מטרים, שזו שיטה שאנחנו יודעים שמכריעה משחק ללא קשר ישיר ל-120 הדקות ששוחקו.
עברו כמה ימים מאז הגמר, ולי לקח זמן לכתוב על זה, בעיקר כי רציתי לראות מה יהיו התגובות של התקשורת הארגנטינאית לפרישה, ויותר מכך, התגובות של העם הארגנטינאי לסיפור הזה. התשובה ניתנה בדמעות שלהם עצמם. מעבר להפסד, ניתן היה להרגיש את תחושת הצער של האנשים, התחושה שאולי באמת הם הגזימו עם מסי ובסופו של דבר אפשר היה למצוא תגובות מתחננות שיחזור בו. זה בא לידי ביטוי בהפגנות שעשו למענו, וגם במכתב יפה שפורסם השבוע בעיתונות בדרום אמריקה, מכתב של מורה בבית ספר יסודי לליאו מסי. במכתב היא יודעת שהוא כנראה לא יקרא אותו, אבל ביקשה ממנו לא לפרוש והיא מביאה זווית יחסית אובייקטיבית לאחר שהיא מציינת שאין לה זיקה לכדורגל, היא פשוט מורה לילדים שרואים בו גיבור. אנסה לתרגם לכם כמה שורות מהמכתב המרגש, וסלחו לי על הספרדית: "מסי אל תיתן לילדים, את המסר שלהגיע למקום השני זה הפסד. אל תיתן להם את העונג, לאנשים בינוניים, שחושבים שמה שאתה עושה הוא קל. עם כל מה שעברת גם עם הבעיות הפיזיות שלך, הצלחת להגשים את החלומות שלך והאנשים שמבקרים אותך בעצם קנאים".
לגבי השאלה האם מסי הוא הגדול בכל הזמנים, אני מניח שנחכה לסוף הקריירה ואז נוכל לשפוט. למרות שקשה להתווכח עם המספרים והשיאים שהאיש הזה עשה ושבר. את מראדונה לא יצא לי לראות משחק, רק בשידורים חוזרים. ובטח שלא את פלה, למרות שאבא שלי היה מראה לי קלטות וידאו של פלה מקפיץ תפוזים בחוף הים בברזיל (אפשר להגיד שהוא היה מעריץ שלו). להשוואה לרונאלדו זה לא הזמן, אבל בואו נודה שמה שרונאלדו עושה במאמץ ספורטיבי גדול, מסי עושה כמעט בטבעיות.
מסי אמר פעם שהוא מוכן לוותר על תארים אישיים בשביל תואר אחד עם ארגנטינה, למען העם הארגנטינאי. ואם אני אנסה לסכם את זה לרגע, למסי פשוט נשבר הלב. ולמי מאתנו לא נשבר הלב, ורגע אחרי פשוט רק רצה רגע לברוח ולנסות לשכוח, ולנסות להתחיל מחדש יותר מאוחר? לא יודע אם מסי יחזור בו מן הפרישה, מקווה שכן, מה שבטוח שדמעות אלה שברו לא רק את ליאו, אלא כל אוהד כדורגל במגרש שהיה בניו ג'רזי ובבית מול המסך (חוץ מאוהדי צ'ילה כמובן).
