// מאת אורי מינץ
כל אוהד כדורגל יודע שעונת 1998-99 הייתה העונה הגדולה של מנצ'סטר יונייטד. היא הפכה לקבוצה האנגלית הראשונה (וגם האחרונה עד עתה) שזכתה ב"טרבל" – אליפות אנגליה, הגביע האנגלי וליגת האלופות, ועשתה זאת בעזרת שורה של מהפכים דרמטיים ובלתי נשכחים. מה שפחות זכור היום, הוא שלאורך רוב אותה עונה, הישגיה של יונייטד על המגרש עמדו בצילה של סאגה ארוכה וסוערת – ניסיונו של איל ההון האוסטרלי-בריטי-אמריקאי, רופרט מרדוק, לרכוש את המועדון.
בספטמבר 1998, לאחר מו"מ של כמה חודשים, שנשמר בחשאיות מוחלטת, הבשורה נפלה כרעם ביום בהיר: הצעתו של מרדוק, ראשה של אימפריית תקשורת רחבת זרועות המתפרשת מעיתון ה"טיימס" הבריטי הנחשב ועד לרשת "פוקס" האמריקאית הרפובליקנית, לרכישת מנצ'סטר יונייטד תמורת מיליארד דולר התקבלה. המחשבה הראשונית הייתה שכל אוהד של השדים האדומים אמור להיות מאושר מהידיעה: המועדון היה שייך באותה תקופה למשפחת אדוארדס, ששלטה בו מאז שנות השישים. בהשוואה למרדוק, האדוארדסים היו עניים מרודים. לצד הצלחה גדולה על המגרש, שנות התשעים ביונייטד התאפיינו במלחמות עולם בין אלכס פרגוסון, לבין יו"ר המועדון, מרטין אדוארדס. האחרון מיאן להעמיד לרשותו של פרגוסון סכומי כסף גדולים לרכש, ועקב כך יונייטד לא יכלה להתחרות בשוק ההעברות מול הקבוצות הגדולות מספרד ואיטליה. כעת, עם ההון של מרדוק, לא תהיה מניעה להנחית את השחקנים הטובים בעולם באולד טראפורד.
אך בפועל, הידיעה עוררה גלי מחאה נרחבים, הן בקרב אוהדי יונייטד והן בקרב אוהדי הכדורגל האחרים. "ארגון האוהדים העצמאי של מנצ'סטר יונייטד" (IMUSA) עמד בראש המאבק. היו להם כמה טיעונים: ראשית, חשש ממונופול. כבר לפני הרכישה, יונייטד הייתה הקבוצה השלטת בכדורגל האנגלי עם ארבע אליפויות ושני גביעים בין 1993 ל-1998. כעת, עם תקציב בלתי מוגבל לרכישת שחקנים, היא תשאיר אבק למתחרותיה והפרמיירליג תהפוך למשעממת וצפויה מראש. שנית, חשש מניגוד אינטרסים. בין שלל החברות בבעלותו, מרדוק הוא גם הבעלים של רשת "סקיי"-רשת הטלוויזיה בלוויין בבריטניה, ובעלת זכויות השידור של הפרמיירליג (גם כיום). לא יכול להיות, נטען, שמי שמחזיק בזכויות השידור של הליגה יחזיק גם באחת הקבוצות. אמנם היו שטענו כי הטיעון השני מבטל את הטיעון הראשון-כלומר, העובדה שמרדוק מחזיק בזכויות השידור דווקא תמנע ממנו להפוך את יונייטד לשליטה בלעדית בליגה. "הדבר האחרון שבעל זכויות שידור רוצה", כתב העיתונאי רונן דורפן ב"ידיעות אחרונות", "הוא ליגה אנגלית מרוקנת מכל עניין. מרדוק לא ינצל את הכסף שלו כדי לדרוס את המתחרים, כפי שעשה שמעון מזרחי בכדורסל הישראלי". אך מנגד, עלו חששות שניגוד האינטרסים יבוא לידי ביטוי במספר דרכים אחרות.
במגזין האוהדים האנגלי When Saturday Comes שרטטו מספר תרחישי אימים: מה יקרה, למשל, אם אחד מכוכבי הקבוצה, כמו דיוויד בקהאם או ראיין גיגס, ייפצע לקראת משחק ליגה חשוב, אך כדי לקדם את השידור הישיר ב"סקיי" ולהעלות את הרייטינג, מרדוק יורה לפרגוסון להעלות אותו בהרכב ולסכן את בריאותו, ואף יאיים עליו בפיטורים אם לא יעשה זאת? ומה יקרה, למשל, אם יונייטד תוביל את הטבלה בהפרש מבטיח, ומחשש לאובדן רייטינג ועניין בליגה, מרדוק יחליט להחליש את הקבוצה ולהעביר שחקנים חשובים לקבוצה מתחרה, כמו ארסנל, במחיר רצפה?
הטיעון השלישי והמרכזי ביותר של מתנגדי העסקה היה החשש מאובדן הזהות של מנצ'סטר יונייטד. אמת, גם לפני העסקה רבים האשימו את יונייטד במסחור, בגלובליזציה ובקפיטליזציה של הכדורגל, אבל בבסיס מדובר במועדון קהילתי ושורשי, שקם מעפר הטרגדיה במינכן ב-1958 וטיפס בחזרה לצמרת. "יונייטד שווה כסף כי החולצה האדומה והסמל עם השדון מעוררים הזדהות. יונייטד זה מיתוס על קבוצה עם דורות של שחקני בית ושחקנים שהיו נאמנים למועדון. אוהדים בכל העולם הזדהו עם זה". ביונייטד תמיד היו שחקני הבית האפרוריים, שבמבט ראשון נראים לא מתאימים למועדון מהמפוארים בעולם, אבל נותנים את כל כולם למען הסמל. אם מרדוק יבוא וירכוש את זידאן, דל פיירו ודווידס (כמה מהשמות שנחשבו למטרות רכש ריאליות במקרה של השלמת העסקה), זו אולי תהיה קבוצת כדורגל מצוינת, אבל זו כבר לא תהיה מנצ'סטר יונייטד.
מרדוק כבר עשה מהפכה אחת בכדורגל האנגלי. ב-1992, עם הקמת הפרמיירליג, הוא רכש את זכויות השידור ויצר תקדים לפיו כדי לצפות במשחקי הליגה בטלוויזיה, האוהד צריך לשלם, אחרי שנים של שידורים חינמיים (אם כי בכמות פחותה של משחקים בעונה) ב-ITV. סקיי זכתה להצלחה גדולה, גם בזכות הסטנדרטים הגבוהים של השידורים שלה, אבל בציבור ובעיתונות הייתה ביקורת רבה על מסחור הכדורגל והפיכתו ממשחק העם למשחק לעשירים בלבד. עם סאגת יונייטד, התחושות האלה חזרו ובגדול. בעקבות העסקה עם מרדוק, החלו שמועות על גל של מועדונים נוספים שיירכשו על ידי תאגידי תקשורת – צ'לסי, ניוקאסל, אסטון וילה, לידס יונייטד וגם מנצ'סטר סיטי ששיחקה אז בליגה השלישית. האנגלים החלו להרגיש שהם הולכים ומאבדים את המשחק האהוב שלהם.
אז הם יצאו למאבק. אוהדי יונייטד הביעו את התנגדותם הנחרצת למהלך בכל משחק, ואף זכו לתמיכה מפתיעה גם מכיוון אוהדי הקבוצות האחרות באנגליה, שבימים כתיקונם אין הרבה דברים ששנואים עליהם יותר מאשר הקבוצה מאולד טראפורד. גם עיתונאים רבים תמכו בהם, אלא שכאן זה לא נבע בהכרח רק מתמיכה אותנטית – הם הרי עובדים בכלי תקשורת מתחרים לאלה שבבעלות מרדוק, ובוודאי לא יתנגדו לראות אותו נכשל במשהו. במקרה מפורסם אחד, על שלט פרסומי מטעם המועדון שהוצב בסביבת האצטדיון, ובו הכתובת "הלב והנשמה של מנצ'סטר יונייטד", מישהו ריסס בגרפיטי את המילה "חסרי" והשלים את המשפט "חסרי הלב והנשמה". הלחץ הציבורי עשה את שלו והרשויות החליטו לחקור את העסקה. הכדור התגלגל לידיו של שר המסחר והתעשייה של ממשלת בלייר, סטיבן באיירס.
בתחילת אפריל 1999 הודיע באיירס כי הוא אינו מאשר את קיום העסקה, מחשש לניגוד עניינים. האוהדים נשמו לרווחה. זו הייתה יריית הפתיחה לחודשיים מושלמים עבורם על הדשא ומחוצה לו. אבל האם הם לא מצטערים על כך בדיעבד? ב-2005 רכש את המועדון מלקולם גלייזר. גם כאן האוהדים יצאו למאבק ארוך ומיליטנטי, אלא שהפעם הם הפסידו. גלייזר הכניס את יונייטד לחובות עתק. בשנותיו הראשונות הקבוצה המשיכה להצליח על הדשא, אבל אחרי פרישת פרגוסון ב-2013 היא איבדה את הכיוון מקצועית וניהולית. גלייזר נפטר ב-2014, וכיום בניו מנהלים את המועדון וסופגים ביקורת קשה על התמקדות בצד השיווקי של הכדורגל והתנכרות לצד המקצועי.
באשר למרדוק, בשנים הראשונות נראה שהוא התאושש מהכישלון ושזו לו יותר ממכה קלה בכנף עבורו. הוא המשיך להיות טייקון תקשורת מצליח. ב-2011 הוא והתאגיד שלו הסתבכו בפרשת האזנות סתר, מה שהביא לסגירתו של השבועון News Of The World, לשליחת עיתונאים לכלא ולהפסדים כספיים. ועדיין, הוא ממשיך לעמוד בראש הקונצרן ונשאר דמות משפיעה ועוצמתית.
פרשת מרדוק הייתה סיפור יפה על אוהדים שלא הסכימו לקבל את העובדה שהקבוצה שלהם הופכת לתאגיד מסחרי גלובלי וציני, אבל הוא גם סיפור נאיבי על מלחמה שגם הניצחון בה היה זמני בלבד. בסופו של דבר הוכח שאי אפשר היה באמת לעצור את עולם הכדורגל מללכת לכיוון הגלובליזציה והמסחריות.
