// מאת גל שדה
אם מונים את ההישגים האישיים של כריס ובר – אין ספק, האיש צריך להיכלל בהיכל התהילה של הכדורסל.
ובר נצץ מילדותו במישיגן, בתיכונים הוא היה המגוייס מספר אחת במדינה, והיה ברור שהוא יככב ברמות הגבוהות ביותר. לאחר התיכונים המשיך ובר במישיגן, ויחד עם ג'ילן רוז, ג'וואן הווארד, ג'ימי קינג וריי ג'קסון הרכיב את החמישייה המופלאה שכבשה את ארה"ב וסחפה אחריה אלפי אוהדים.
ובר היה שחקן יוצא דופן, אבל כשנכנסים לפרטים הקטנים, הוא זוכה לכינוי: "איש הכמעט".
הכל התחיל בחמישה באפריל 1993, גמר המכללות, מישיגן מול צפון קרולינה. ובר קוטף ריבאונד, רץ את כל המגרש לקראת ההתקפה האחרונה במשחק, נכנס לטראפ של שניים על אחד ולוקח פסק זמן כאשר למישיגן לא נותרו פסקי זמן – מה שנותן עבירה טכנית לטובת צפון קרולינה, שהכריעה את ההתמודדות. רגע זכור ומאוד כואב בתולדות משחקי גמר המכללות.
לאחר מכן ובר נבחר ראשון בדראפט של 94 על ידי אורלנדו ומיד עובר בטרייד לגולדן סטייט תמורת פני הארדווי והמון בחירות. ובר הגיע לקבוצה עם פוטנציאל אדיר: טים הארדווי כרכז, כריס מאלין ולטרל ספריוול והוא אכן נתן עונת רוקי נהדרת של 17.5 נקודות, 9 ריבאונדים וארבעה אסיסטים.
את הקבוצה אימן דון נלסון והוא ראה את ובר בתור סנטר, או יותר נכון פוינט סנטר בשל יכולת המסירה הנהדרת שלו והכישורים הנהדרים שלו בהחזקת כדור. נלסון רצה שובר ינהל את המשחק מהפוסט, אך ובר התנגד מכיוון שהוא חשש מהתמודדויות עם הגבוהים האכזריים של שנות התשעים ודרש טרייד. הוא עבר בטרייד לוושינגטון, שם הוא בילה ארבע שנים אפורות עם הגעה אחת לפלייאוף, שנגמרה בסוויפ מהבולס.
לאחר מכן עבר ובר לסקרמנטו, שם התחילה תקופה מופלאה של קבוצה ששוב הספיקה רק כמעט. ובר, יחד עם ג'ייסון ויליאמס, ולדה דיבאץ' ופז'ה סטויקוביץ', הראו כדורסל מרהיב, של הנעת כדור ומסירות מדהימות, והחזירו את השואו לכדורסל של תחילת שנות האלפיים. דבר אחד הפריד ביניהם לבין אליפות – שאק וקובי, שפשוט רמסו כל מה שהיה בדרכם בדרך לשלוש אליפויות דומיננטיות בתחילת המילניום.
ובר שוב נשאר עם המחמאות, עם הבחירות לאולסטאר, לחמישיות הליגה, ההילייטס שלו ושל ג'ייסון ויליאמס כיכבו כל שבוע, אבל הוא עדיין נשאר ללא כל תואר קבוצתי. אחרי התקופה בסקרמנטו ובר התחיל כבר בשיירה בפילדלפיה, לאחר מכן בדטרויט ולבסוף שוב בווריירס.
ובר סיים קריירה של 14 עונות בליגה עם ממוצעים של 20 נקודות למשחק, קצת פחות מעשרה ריבאונדים וקצת יותר מארבעה אסיסטים. לטעמי הוא ללא ספק אחד הפורוורדים הטובים בהיסטוריה, אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה שלא זכו באליפות, ואם מיטש ריצ'מונד בהיכל התהילה – אז גם לובר יש שם מקום.
