ברוח הימים האחרונים, ודי בצדק יש לומר, הייתי אמור להוציא את קצפי כנגד האלימות המשתוללת בספורט הישראלי. משחקי כדורגל שמסתיימים במרדף אחרי אוהדי היריבה עם שלל אמצעי לחימה, יידוי אבנים או סתם מכות בכביש החוף בין אוהדי קבוצת כדורסל לאוהדי קבוצת הכדורגל היריבה (מה???). אבל יש מספיק שיעשו את זה במקומי, בעיתונות הכתובה, ברחבי האינטרנט ואפילו בתכנית טלוויזיה צעקנית המקדשת דו שיח אלים ואי הקשבה לדעותיו של הצד השני. אני בכלל מסיפור אחר, אני פה רק בכדי להצביע על נקודת מבט קצת שונה.
על כך שכל האוהדים של כל הקבוצות מגיעים מחברה אלימה על שלל רבדיה ומחנותיה אין ויכוח, ואם יש, זה טוב, כי ריבוי דעות הוא משהו חיוני. אבל אין בכך בכדי להמעיט מערך האלימות במגרשים או סביב להם, או סביב סביב להם, או לא קרוב אליהם בכלל (שוב: מה???). וגם אסור שזה יתקבל כתירוץ, אנחנו אלימים כי כולם אלימים, בולשיט.
למה אף אחד לא אומר שכל העניין מגוחך מיסודו?
כל נקודת המוצא של כל מחנות האוהדים היא חסרת בסיס במקרה הטוב והזויה בכל מקרה אחר.
מילא היה פה כדורגל.
מילא הייתה פה תרבות ספורט של שנים.
מילא הייתה כאן יריבות אמיתית בין מועדונים, ספורטיבית ומכבדת.
יש כאן מעט מאוד לצערנו ועושה רושם שהעניין היחיד שעוד נותר בספורט הוא האלימות. האלימות היא לשם אלימות והיא המטרה, מגרשי הספורט הם רק האמצעי.
בסופו של דבר, הכל קשור לרצונו של כמעט כל אדם להשתייך לקבוצה מסוימת, בהרבה מקרים זה פשוט מפורש לשנאת קבוצת אנשים שונה. ואצלנו, כמו אצלנו, הכי קל לשנוא את מי ששונה ממך ועל ידי כך לחזק את תחושת הביחד של אלו שאתה כן נמנה עימם. בין אם אלו מדינות האויב המקיפות אותנו ובאות עלינו לכלותינו, בין אם אלו "סתם" ערבים, עובדים זרים, נשים או שמאלנים. הכי קל לנו לשנוא.
בספורט, הרבה יותר הגיוני לאהוב את הקבוצה שלך ומקסימום לשמוח לאידן של הקבוצות האחרות, אבל ממתי הצד החזק שלנו הוא הגיון?
