// מאת יוסי אוליבר
שיעור גאוגרפיה, סתיו 1995. אני יושב בכיתה והמורה מקשקשת על אטלס. אני לא ממש איתה כי בעוד רבע שעה ייערך הדרבי הגדול. לא ההוא ממנצ'סטר, בטח לא ממדריד ואפילו לא הצהוב-אדום של תל אביב. הדרבי הגדול עבורי הוא ה'1 נגד ה'2. מצד אחד אני מפנטז על וולה לחיבורים בדיוק עם הצלצול, מצד שני אני מפחד שהכדור יברח לי בין הרגליים ונפסיד באשמתי כשכל בית הספר מסתכל.
המורה קולטת שאני לא איתה, ומיד מגיעה הנזיפה, אבל לא ממש אכפת לי, כי יש דברים שרק אני יודע. בזמן שכל הכיתה מנסה לאיית ארגנטינה, אני יודע לספר כבר על עיר הבירה, ועל היריבות בין בוקה לריבר. כי ככה זה כשכל הקיץ אתה רואה את מראדונה ובאטיסטוטה מככבים במונדיאל. אני גם יודע מתי נפלה חומת ברלין, כי גרמניה כבר לא מזרח ומערב (קראתי ב"שם המשחק" על יורו 88 שנערך בגרמניה המערבית), ואת כל המדינות והיבשות אני מכיר לפי משחקי המוקדמות.
בחשבון כבר תרגלתי חיבור וחיסור עשרות פעמים כי תמיד בדקתי בטבלה כמה נקודות יש למכבי, כמה היא קרובה לאליפות ומה הפרשי השערים- אין כמו ספקולציות בשביל ללמוד חשבון. בחטיבת ביניים כשלומדים אנגלית אני מכיר את כל המלים סביב חוזים, כספים, תאריכים וכו'- הכל בזכות הצ'מפיונשיפ מנג'ר 97-98.
מה שאני רוצה להגיד, זה שהכדורגל תרם לי הרבה- בפן החברתי, האישיותי והלימודי. והיום אני מאוד שמח לתרום בחזרה דרך העולם הזה שמרתק אותי כאילו אני עדיין ילד קטן. ונחשו מה? מסתבר שאני ממש לא לבד:
לגיא, מאמן ילדים בכדורגל, נמאס מכך שבסיום כל משחק, הקבוצה המנצחת מתגרה בקבוצה המפסידה. אז הוא לקח אותם לכיתה, והראה להם את אוליבר קאן מלטף את קאניזרס אחרי גמר האלופות. מאותו רגע הכל השתנה, והילדים התחילו לנחם את המפסידים.
אורי, מ"פ במילואים, מכתת את רגליו מצפון לדרום, פוגש קבוצות ילדים כשהוא חמוש בסרטונים על המהפך של ליברפול ב2005 והרמונטדה של בארסה מול פ.ס.ז'. הפוקוס הוא כמובן על סטיבי ג'י, אמונה ומנהיגות.
איתמר החליט שחינוך דרך כדורגל זה החיים שלו. ההתמחות שלו היא במסרים אנטי גזעניים, וקבלת השונה. איך הוא עושה את זה? דרך הקהל של בית"ר, סכנין, הפועל, בילבאו, שירי קהלים וכדומה. אין סרטון שהגיע לידיוולא הפך למסר חינוכי, אין שיר אוהדים שהוא לא פירק לגורמים.
יוסי מאמין שהכדורגל מפתח את החשיבה. אז הוא לוקח קבוצת תלמידים ומנתח איתם מהלכים של אינייסטה. ביחד הם גוזרים חישובי זוויות, וזמן-מרחק, ודרך זה הוא מעודד את התלמידים לקרוא, לפתור תשבצים, וללמוד- אפשר לעשות אז זה רק אם הם יאמינו שזה ישפר אותם ככדורגלנים, ולשם הוא מכוון.
מודי, איש טלוויזיה עסוק ומוכר, מוצא זמן בשביל לפגוש תלמידים בטורנירים, להיפגש עם הורים בתחילת השנה, ולתרום מהידע והנסיון שלו בתחום המדיה והחזון. בעבר הלא רחוק נפגש עם קבוצת תלמידים בלוד כדי להדריך אותם על תקשורת ספורט.
מיכאל, עוסק בבנקאות, קרא את הביוגרפיה של אלכס פרגוסון, וברגע של הארה הבין שיש לו ידע ששווה זהב- אז הוא פנה ל"שער שוויון" וביחד, העבירו סדרת מפגשים אצל תלמידי תיכון ברשת אורט. התלמידים יצאו מהופנטים.
אנשים בוגרים, עם קריירות, משפחה וילדים מוצאים בכדורגל הרבה יותר מסתם משחק. הם מגיעים ותורמים במסגרת זמנם הפנוי, ובאמת יש מקום לכולם. אז איך אפשר להצטרף? ישנה עמותה צנועה ומקסימה שמפעילה קבוצות כדורגל ומסייעת לילדים בתחום הלימודי והחברתי. היא פועלת בכל רחבי הארץ (מאילת ועד קרית שמונה) והיא ברובה נשענת על מתנדבים. אם בא לכם לתרום מזמנכם פעם-פעמיים בשבוע ולעשות משהו משמעותי ושגם אתם אוהבים, בואו תפנו אלינו, ל"שער שוויון".
לסרטון על "שער שוויון" שערך איש הטלוויזיה העסוק והמוכר-
לאתר של שער שוויון – http://league.org.il/he
עמוד הפייסבוק – https://www.facebook.com/TheEqualizerHebrew
ניתן גם לפנות לאורי, 054-4624254
בואו נעזור לילדים להגשים את עצמם. הם חולמים על כדורגל וחיים את העולם הזה. אנחנו כבר יודעים שיש בו הרבה מעבר. בואו נעזור להם להגשים את עצמם כי בסופו של דבר, להיות כדורגלנים זה לא הכל, ומותר להפסיד בדרבי לה'2. אז אולי ה'2 ניצחה אותנו, אבל אני הרווחתי משהו גדול יותר, שהוא לכל החיים, והוא ממלא אותי-
בואו גם אתם…
