במשך השנים שאני חי בארה״ב יצא לי להיפגש עם המון ישראלים שבאו לפה לתקופות קצרות. בין אם אלה חברי משפחה שבאו לביקור, חברים בנסיעות עבודה או חברים של חברים שסתם היו צריכים טובה. לכולם, כמובן, הייתה את הדעה שלהם על ניו יורק, על אמריקאים, על החיים פה, אוכל וכדומה. כל אחד עם הדעה שלו, אבל מכנה משותף היה לכולם; מה לעזאזל הסיפור הזה עם הבייסבול ?!?!

"איזה שעמום!!", "איך הם קוראים לזה ספורט!?!?" "החבר׳ה האלה לא מתקבלים אפילו לליגת למקומות עבודה אצלנו!" היו רק חלק קטן מהתגובות שנתקלתי בהם…

צריך להבין שבייסבול הוא אחד מיסודות התרבות האמריקאית, ספורט ששני בפופולריות שלו ברחבי תבל רק לכדורגל, מגלגל מיליארדי דולרים ובעונה הסדירה יש 162 משחקים עם ממוצע צופים של 30 אלף למשחק. חישבתם נכון. משחק כמעט כל יום ו30 אלף איש כל יום!!! תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מתרגשים מבלומפילד מלא פעמיים בשנה בדרבי.

כן, גם אני עוקב אחרי התוצאות של הקבוצות שלי וכן, אני אפילו מבין את החוקים, אבל אני לא מנסה למכור לכם את ה״משחק״, ממש לא, אני רק חושב שצריך לשנות גישה.

בייסבול לא נועד לצפייה רצופה ומרתקת מול המסך עם 5 קילו גרעינים שחורים, בייסבול לא נועד בשביל שנוכל ללכת למשחק עם צעיפים, זמבורות ופנים צבועות, בייסבול גם לא נועד שיהיה לנו מודל לחיקוי ספורטיבי, כי בואו נגיד את האמת, זה לא באמת ספורט הדבר הזה, בייסבול נועד להיות משהו אחר. סוג של מוזיקת רקע, סוג של תמונה על הקיר בצד, נחמד להסתכל מידיי פעם אבל לא לבהות.

דמיינו לכם יום קיץ שמשי (ליגת הבייסבול מתקיימת במשך חודשי הקיץ כדי שהשחקנים לא ייקפאו בעמידה כי… הם לא זזים הרבה…) מנגל בהכנה, ספר טוב או מטלות שהאישה הפילה עלינו וברקע מוזיקה, נכון? אז פה זה בייסבול. משחק רקע, מידיי פעם בודקים מה התוצאה, מידיי פעם יש איזה היילייט (נדיר) אבל המשחק ברקע, בצד, לא מפריע וגם לא תופס את כל תשומת הלב. אחד הדברים המרכזיים שהמשחק הזה משדר זו עצלנות וככה גם צריך לצפות בו, בחצי כוח… אז כל מה שאני אומר זה תנו צ׳אנס,

שימו בייסבול ברקע