// מאת מתנאל בן חמו
יום אחד בלבד לפני הגמר הגדול, אני נותן לעצמי להזכר ברגע הכי עוצמתי שלי בתור אוהד בית”ר, רגעי ההכרעה בפנדלים של גמר הגביע בשנת 2007-2008.
גמר גביע נגד היריבה המרה ביותר הפועל תל אביב, אחרי ההפסד בגמר הקודם מולם עם הפנדל של טרטיאק (1999-2000) זה היה גמר שבא לסגור את החשבון איתם.

אני זוכר את הפרצופים הלבנים, אנשים ללא גרם של אוויר לאחר 120 דקות מתישות באיצטדיון הכי מתיש בארץ.
אצטדיון שלא משנה כמה תעודד ותצעק אתה לא תשמע אפילו את היציע לידך, שלא נדבר על זה שאם ישבת ביציע הצפוני או הדרומי אתה צריך משקפת כדי לראות את המשחק (תעריכו את זה שהפעם הגמר בטדי!).

בקיצור של עניין, הגענו לפנדלים. אנשים שאני מכיר מקרוב שלא קשורים בשום צורה לדת ולאלוקים התחילו לקבל על עצמם להניח תפילין ולשמור שבת.
אני מסתכל מ-60 מטר קו אווירי על ברוך דגו, השחקן שהשחיל פנדל לבופון בליגת האלופות, והגרוע מכל מתחיל לרוץ לי בראש, 20 אלף אוהדי הפועל תל אביב הולכים לחגוג לי מול העיניים ממש בעוד כמה שניות.

אני זוכר שאנשים צעקו לידי: ”שילך לקורה, שילך למשקוף, רק שלא ייכנס לרשת”.
דגו רץ לכדור, אני מוריד את הראש לרצפה ועוצם את העיניים,  ממש כמו שבוי של דאעש שעוד רגע כורתים לו את הראש , מרגיש את הדמעות עוד שנייה יוצאות ואז שומע שאגות שמחה מהיציע שלנו ,
ישששש!!!!
ישששש!!!
יש עוד הזדמנות,עוד פתח של תקווה.
שמעון גרשון שהגיע לבית”ר לאחר שהיה סמל אדום עד שנתיים לפני כן, רץ לכדור ובועט דרדלה לפינה הימנית , שעד היום אניימה לא מבין איך הוא לא לקח את הפנדל הזה. אניימה הודף לקורה ופנימה.

ואז ראובן עובד ניגש לכדור המכריע. ולרגע אתה לא זוכר את הכללים והמספרים, מה קורה אם הוא כובש או מחטיא, אבל המוח מסרב לחשוב. אלו רגעים של הלב.

אוהד לידי מקבל התקף אפילפסיה מהלחץ, עוד שני אוהדים מתעלפים ולאף אחד לא נשאר כוח לכלום, אפילו לא להתפלל כי נגמרו כל התפילות בפנדל של דגו .

ואז ,
ברגע אחד ,
בשנייה אחת ,
הכל מתפוצץ ומתפרץ.
היציע נכנס לסטרס בלתי נשלט, אנשים בוכים וקופצים אחד על השני עפים לכל הכיוונים בלי לדעת לאיפה, מוטחים על השיחים והגדרות. לא יודעים את נפשם מרוב שמחה. רגע פשוט עצום!

אלו רגעים שרק מי שחווה אותם יכול להבין את העוצמות האדירות של המעמד הכל כך חד פעמי הזה, זוהי עוצמה של גמר גביע, הרבה יותר מכל ניצחון או תואר אחר.

ישנם נקודות שיא בחיים.
הם לא מגיעים כל יום וגם לא כל שנה , רגעים שמגיעים פעם בכמה שנים , רגעים שבהם אתה מרגיש שכבשת יעד והגעת למטרה שהצבת .
אפשר לדמות את זה לטקס סיום תואר ,לחתונה של הילדים או בעצם אי אפשר לדמות את זה לכלום כי
גמר גביע- זה גמר גביע!!!
אלו הם רגעים שננצור בלב לעד . מי שהיה בשני הגביעים ב-2008 ו-2009 בטח זוכר היטב.
רגעים שגם יעירו אותנו עוד 30 שנה באמצע הלילה נדע לתאר אותם במדויק.

וכעת חברים, חודש מאי 2018, 51 שנים לאיחוד ירושלים, אצטדיון טדי,
אנו – אוהדי האריות של הבירה עומדים בפני רגע כזה.
שנה שלמה נסענו וליווינו את הקבוצה לכל חור אפשרי במדינה והנה זה מגיע, הרגע שבו אפשר לקחת תואר מתוק נוסף.
יש אוהדי קבוצות שמחכים 10 , 15 , 20 שנה ויותר,  לתואר  או לסיכוי לתואר, תשאלו את אוהדי ליברפול למשל שלקח להם 12 שנה לחזור לגמר ליגת האלופות.
אנחנו כבר 9 שנים בבצורת של תארים כך שאסור לפספס את ההזדמנות הזאת. הגביע לא יוצא מירושלים!

מבחינה מקצועית, כדי שבסוף הערב נזכה להניף את הגביע הנכסף צריך שיקרו 3 דברים:

1) שהשחקנים יעלו מרוכזים לשתי המחציות ולא רק לאחת מהן. בתקווה שכולם יהיו כשירים ובריאים כמובן.
2) קהל – בגמר כולם צריכים להשאיר את כל המחלוקות המטופשות בצד ולהתאחד , לא משנה אם אתם משער האריות או מ la-familia או סתם אוהד שלא שייך לשום ארגון, כולם צריכים לתת את הכל במשך 90 /120 דקות עד לניצחון  המיוחל.
3) נקווה שהשחקנים לא יכנעו ללחץ ולמעמד כמו בשני המשחקים האחרונים, אחרת זה יגמר רע מאוד.

ונקודה לסיום :
"צניעות" – בימים האחרונים אני רואה פוסטים על חגיגות בכיכר ספרא, פוסטים שמזלזלים בהפועל חיפה, טוענים שבית”ר היא קבוצת גביע טיפוסית ולכן יש לנו יתרון.
אז ממש לא, ביכולתנו הנוכחית אין לנו שום יתרון על פני הפועל חיפה. הם קבוצה לוחמת, בעונה מצוינת.
אם נבוא צנועים – ננצח,
אם נבוא יהירים – נפסיד.

אסיים במשפט מתוך המנון בית"ר שאין מתאים ממנו לימים אלו:
" לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר."

* עורך הטור: מאיר כהן.