קפצנו 4 שנים קדימה למונדיאל 98', הפעם לא הכנתי מדור סיכום מונדיאל, אבל כן עשיתי משהו חולני יותר – מחברת מעקב אחר המוקדמות. אחרי אירופה היה קל לעקוב, כל המשחקים שוחקו באותם מועדים, אבל לך תעקוב, בעידן שבו אין אינטרנט, על מוקדמות הגביע העולמי באסיה, אפריקה ואוקיאניה. אגב, אני שמח לספר לכם שהיום, 20 שנה אחרי, אני מתפקד כאדם מן השורה, משולב בחברה עם עבודה וכו'.
אבל נעבור לעיקר. מונדיאל 98' היה המונדיאל הראשון שבו השתתפו 32 נבחרות. השינוי נועד בעיקר כדי לתת יותר מקום לנבחרות מיבשות אחרות מדרום אמריקה ואירופה. אם במונדיאל 90' השתתפו 4 נבחרות מאסיה ואפריקה, הרי שלמונדיאל בצרפת כבר הגיעו 9 נציגות. הגידול בכמות הנבחרות היה אמור גם לתת מענה לגידול בכמות המדינות באירופה בעקבות התפרקותן של יוגוסלביה ובריה"מ, אבל בפועל אירופה קיבלה בסה"כ עוד מקום אחד.
זהו חלק מתהליך שמטרתו להגביר את החשיפה ליתר העולם, אבל כנראה שטומן בתוכו מקום לשחיתויות עבור מנכל"י פיפ"א לדורותיהם שמבטיחים את קולות שאר העולם. סופו של התהליך הזה יגיע בעוד כ-8 שנים במונדיאל ובו 48 נבחרות, כפול ממונדיאל 90', ועם זאת, תוספת של 2 נבחרות אירופאיות בלבד. אין ספק שחוסר האיזון בעבר היה מוגזם, אך נראה שכעת קיימת קיצוניות גדולה לכיוון השני.
אבל נחזור לטורניר. הגדלת כמות הנבחרות לא פגעה באיכות ולמען האמת היה לנו מונדיאל מוצלח מאוד. מעבר לכך, מדובר שוב במדינה מרכז אירופאית עם שידורים בשעות נוחות (המונדיאל היחיד שיכלתי ממש לראות את כולו) ועם מתקנים ראויים ובדרך כלל מונדיאלים כאלה נחשבים למוצלחים.
אז מה היה לנו? קיבלנו נבחרת מלהיבה כמו מרוקו שפיספסה עלייה לשמינית הגמר רק בגלל ניצחון מפתיע מאוד של נורווגיה על ברזיל. קיבלנו את ניגריה עם נבחרת נהדרת מנצחת את ספרד, שלא עוברת את השלב המוקדם. קיבלנו את חוזה לואיס צ'ילאברט, אחד השוערים הגדולים בהיסטוריה, משרה את המנהיגות והעוצמה שלו על חבורה של נגרים פראגוואים, שרק בהארכה מפסידים לצרפת המארחת, עם שער הזהב הראשון בהיסטוריה של המונדיאלים. קיבלנו מפגש היסטורי ומסקרן בין איראן לארה"ב שנגמר בניצחון איראני, הניצחון היחיד בתולדותיהם, אולי 20 שנה לפני שטראמפ ניסה להיכנס באייתולות. וקיבלנו את נבחרת קרואטיה, שבמונדיאל הראשון שלה בהיסטוריה כמדינה עצמאית נעצרה רק בחצי הגמר על ידי צרפת, כשהיא מציגה את מלך השערים, דאבור סוקר. קיבלנו את אנגליה עם ילד הפלא, מייקל אואן, שנעצרה כרגיל בפנדלים (ואולי קצת בגלל השטויות של בקהאם) ע"י ארגנטינה במשחק הטוב בטורניר. אותה ארגנטינה שהודחה על ידי נבחרת הולנד נהדרת, שילוב של התפתחות התינוקות של אייאקס יחד עם בוגרים ומוכשרים כמו ברגקאמפ והשער הבלתי נשכח שלו, עד ששוב נעצרה, גם היא בפנדלים, הפעם ע"י ברזיל.
אבל בסופו של דבר הכל התנקז לגמר בין שתי הנבחרות הגדולות ביותר – ברזיל עם הכוכב הגדול בעולם, רונאלדו, לעומת צרפת, המארחת, שרוצה להביא תואר ראשון לאומה הצרפתית ומציגה את דור הזהב שלה המורכב מלא מעט בני מהגרים ומנסה לאחד את האומה עם הכוכב, בן למהגרים מאלג'יר, זינאדין זידאן. צרפת הציגה נבחרת מדהימה מהקישור האחורי ואחורה, hall of famer בערך בכל עמדה. בארטז, תוראם, בלאן, דסאיי, ליזרזו, דשאן, פטי. אבל החלק הקדמי היה די אנמי, זידאן הורחק בשלב הבתים ולא היה גורם משמעותי עד הגמר, הנרי וטרזגה היו רק בני 20 ועדיין לא מספיק משופשפים, והחלוץ המרכזי, סטפן גיבארש, לא עמד בלחץ. וכך, בשלושה משחקי נוקאאוט לצרפת כבשו רק בלאן ותוראם.
ברזיל מנגד שכחה את הנבחרת האפורה שהביאה גביע עולמי, ושוב שמה את קרנה על כוכב אחד גדול. ריבאלדו ובבטו עזרו לרונאלדו, אבל אין ספק שכל הלחץ היה עליו ובסה"כ הוא די עמד בו וכבש 4 שערים עד לגמר. אבל לברזיל היו בקיעים שבדיעבד הסתדרו עם הקריסה שלה. היא נזקקה לשער עצמי מול סקוטלנד כדי לנצח, הפסידה לנורווגיה במשחק חסר חשיבות וחזרה מפיגור ברבע הגמר מול דנמרק. ואז הגיע הגמר – אנחנו יודעים בערך מה קרה שם – רונאלדו קרס לפני המשחק, כנראה מהלחץ, ועלה למשחק שהוא לא היה אמור לשחק בו וכך נראתה הנבחרת שלו.
לתוך הואקום הזה נכנס זידאן, שעד אותו רגע לא הצדיק בכלל את ההייפ והיה לוזר שהפסיד בשלושה גמרים אירופאים רצופים (גמר גביע אופ"א עם בורדו ושני גמרי אלופות עם יובנטוס). והדרך הכי טובה לנצל חוסר עירנות היא בכדורים נייחים, וזידאן, לא נוגח מדופלם, נגח שתיים מהנגיחות המוכרות בהיסטוריה, ולמעשה סלל את הדרך לגביע עולמי ראשון לצרפת.
לחץ תמיד היה על הכוכבים, אבל אני חושב שזה המונדיאל הראשון שבו יכלנו לראות את המשמעות של לחץ של התקשורת ושל גורמים זרים כמו ספונסרים. רונאלדו קרס תחת העומס ובילה את ארבע השנים הבאות בעיקר בחדר הטיפולים, עד שהרים את הקריירה שלו בחזרה ומיתג את עצמו כעבור 4 שנים כאחד הגדולים בהיסטוריה. זידאן מנגד, גם הורחק בשלב המוקדם ומנגד הצליח למתג את עצמו כאגדה עם שתי הנגיחות הללו. אז למדנו שגם הכוכבים הגדולים הם בני אדם, ותחת לחץ הם גם יכולים לקרוס, אבל מצד שני, ראינו איך חודש אחד פעם בארבע שנים, או אפילו משחק אחד, יכול לעצב קריירות.
