את הטור הזה התחלתי לכתוב לפני שנה ומאז הוא המתין בשקט במגירת הטיוטות של האתר. השבוע נזכרתי בו אחרי מספר כתבות שקראתי ושמעתי ודיברו על ה "DNA" של קבוצה זו או אחרת.
אחרי הניצחון של מכבי ת"א בגמר הגביע בכדורסל בעונה שעברה על הפועל י-ם כולם דיברו מצד אחד על המסורת של מכבי ורוח המועדון ששרתה על השחקנים, ומצד שני על חוסר היכולת של האדומים לנצח כהמשך ללוזריות ההיסטורית של המועדון לדורותיו. מה קרה בסוף העונה, כולם יודעים.
גם אחרי הניצחון של ניו אינגלנד בסופרבול האחרון נשמעו אותן אמירות לגבי הפטריוטס והפאלקונס בהתאמה. אלה ווינרים גדולים ואלה לוזרים מאז ומעולם.
לא מדובר בתאוריות חדשות וכל אוהד ספורט שמע אותן אינספור פעמים.
בדרך כלל כשמדברים על "DNA" של קבוצה מתייחסים לווינריות או הצלחות ולסגנון משחק.
יש קבוצות שה "DNA" שלהן הוא הצלחה וניצחונות ויש כאלה שהן בדיוק ההיפך המוחלט. יש כאלה שמשחקות כדורגל התקפי ויש כאלה שלא. אימרו לי באיזה קבוצה מדובר ואמור לכם מיד לאיזה מהצדדים הללו היא משתייכת.
האם באמת יש דבר כזה שנקרא DNA של קבוצה או של מועדון?
מועדון ספורט הוא משולש שקודקודיו הם הצוות המוביל (בעלים, הנהלה ומאמנים), השחקנים והאוהדים. יחד הם יוצרים מה שניתן לכנות כ"קהילה מדומיינת", כלומר קבוצת אנשים גדולה המאוחדת סביב רעיון אחד, שגורם להם לפעול באופן מסויים ובד"כ אחיד, למרות שבין הפרטים עצמם כמעט אין קשר או דימיון. למעשה רוב חיינו מתנהלים בקהילות מעין אלה: הדת בה אנו מאמינים, המדינה בה אנו חיים, העסק בו אנחנו עובדים ועוד. כל אלה הן קהילות או התאגדויות שקיימות בזכות רעיון או מטרה ולא באופן פיזי וממשי. באדם אפשר לגעת, עץ ניתן למשש, אבל חברה בע"מ או מועדון כדורגל אינן ישויות פיזיות.
אחד המרכיבים המהותיים ביצירה של קהילה כזו הוא הזיכרון והעבר שלהן שיוצר מכנה משותף ועשוי להשפיע על התנהגויות ומעשים מסויימים בהווה.
לכל מועדון יש היסטוריה או מסורת. כולנו מכירים את המועדונים שזכו בהרבה תארים בעבר ומציגים היסטוריה מפוארת: יונייטד, באיירן, ריאל, מכבי (ת"א וחיפה), ריבר ועוד רבים אחרים.
ההיסטוריה המפוארת שלהם מתקשרת בדרך כלל לכמות תארים ולא לתרומה לקהילה או לערכים אוניברסליים כלשהם.
האם להיסטוריה של אליפויות עבר רבות יש השפעה על המועדון כיום?
האם יש לרצף האליפויות של הפועל פ"ת בשנות השישים יש איזו שהיא השפעה על התנהלות המועדון היום או בשנים האחרונות?
האם המסורת משפיעה על השחקנים וגורמת להם להתנהג ולהתנהל בצורה שונה?
האם מכבי חיפה תמיד צריכה לשחק כדורגל התקפי, כי זה בגנים שלה?
האם ה"מכביזם" או השאיפה לנצח היא יחודית למכבי ת"א או שכולם רוצים לנצח?
האם פרגוסון מסמל את הרוח של מנצ'סטר יונייטד ומוריניו לא?
לכל מועדון יש את השאיפות והמטרות שלו שנגזרות גם מההיסטוריה שלו אבל בעיקר מהשאיפות והיכולות של הצוות המוביל ומהיכולות הכלכליות של המועדון. בטווח המיידי כולם רוצים לנצח בכל משחק ומשחק, אבל רק חלק מן המועדונים שם לעצמו זכיה באליפות או עליית ליגה כמטרה לטווח הארוך. כן, גם מכבי פ"ת רוצה לנצח ולא רק מכבי ת"א.
אני חושב שההיסטוריה והמסורת של מועדון חשובות לשמירה על הקהילה או קבוצת האנשים שהמועדון מייצג, אבל יש להן השפעה מעטה ביותר על מה שקורה במועדון בהווה. מה שקובע הם האנשים שמרכיבים את הצוות המוביל, שהם אינם מדומיינים, אלא ממשיים ואמיתיים. בדרך כלל הם קובעים את הכיוון והשאיפות של המועדון. לפעמים זה הבעלים (גולדהאר, אברמוביץ'), לפעמים המאמנים (פרגוסון, קרויף) ולפעמים השילוב ביניהם.
לעיתים נדירות, כאשר מופיע שחקן על, הוא מצליח למשוך את המועדון להישגים יוצאי דופן לאורך זמן (ג'ורדן, לברון, מסי).
ההשפעה של המסורת היא בעיקר בהטייה של תפיסת המועדון בעיני האוהדים ולעיתים גם בעיני הצוות המוביל. דוגמא טובה היא הפועל ת"א שלדעתי העבר המפואר שלה בשילוב עם הקהל הגדול גרמו למנהלים בשנים האחרונות לנהל אותה כמועמדת לאליפות למרות שכלכלית ומקצועית היא ממש לא שם. גם האוהדים עדיין מתייחסים לאותה היסטוריה ומצפים לחזרתה המיידית, בניגוד גמור למה שמתרחש בפועל ובחוסר התאמה מוחלט ליכולות הכלכליות של המועדון בשנים האחרונות.
יש אינספור דוגמאות של מועדונים שבהרכב אנושי מסויים הצליחו להגיע להישגים אדירים וליצור מסורת מפוארת וכאשר ההרכב הזה התחלף נעלמו ההצלחות ונשארה רק ההיסטוריה. בחלק מהמקרים הצליחו לגבש מחדש הרכב מנצח, אבל ברובם לא והמועדון חזר להיות מועדון מן השורה.
הנה כמה דוגמאות:
קבוצת הפוטבול, ניו אינגלנד פטריוטס, שבגללה החלטתי לכתוב על הנושא, החלה לשלוט בליגה ולפתח את תדמית הווינרים, רק בתחילת שנות האלפיים, עם הגעתם של המאמן בליצ'ק והקוורטרבק טום בריידי. עד הצטרפות השניים הללו הקבוצה כמעט ולא השיגה דבר ומאז היא לא מפסיקה לנצח. אז מה ה"DNA" שלה? הכשלונות של טרום עידן בריידי / בליצ'ק או הויינריות שלהם?
ליברפול שלטה בכדורגל האנגלי בשנות השבעים והשמונים על בסיס היסודות שבנו שאנקלי ופייזלי. מאז ואחרי שדלגליש פרש הם זכו בתואר אחד חשוב וגם זה בזכות נס.
הסלטיקס שלטו ב NBA משנות השישים ועד שנות השמונים, תחת הנהגתם של אאורבך, ראסל ובירד. בשלושים השנים האחרונות יש להם אליפות אחת והמון שנים בינוניות.
אפילו לברצלונה, שאוהדי הכדורגל הצעירים בטוחים שהמציאה את הכדורגל ושלטה בו משחר הימים, היו שנים של יובש וכישלונות. אמנם מזמן, אבל היו גם כאלה, ומי ששינה את הכיוון של המועדון היו יוהאן קרויף ז"ל ומסי.
במשך שנים הכינוי של ארסנל היה "ארסנל המשעממת" (boring arsenal), בזכות הכדורגל ההגנתי והנסוג שלה. ארסן ונגר שינה לחלוטין את סגנון המשחק של הקבוצה והצליח גם להביא תארים בשנותיו הראשונות. אז מה ה DNA שלהם, הכדורגל ההתקפי של ונגר או זה ההגנתי של קודמיו?
לקבוצה יש היסטוריה ומסורת, אבל אין לה DNA. את זה יש לקבוצת האנשים שמרכיבים אותה והם קובעים את התנהגותה של הקבוצה, את סגנונה ואת הישגיה והם משתנים מעת לעת. בהרכב מסויים הקבוצה מנצחת ומצליחה ובהרכב אנושי אחר היא נכשלת. בתקופה מסויימת היא משחקת בסגנון מסויים ובתקופה אחרת בסגנון שונה.
מרבית הקבוצות שדיון ה"DNA" מתייחס אליהן הן קבוצות "גדולות" וחזקות כלכלית מכיוון שיש להם גם היסטוריה של הצלחות ומצבן הכלכלי מאפשר להן לגייס שחקנים טובים יותר ולכן גם לשלוט במתרחש על המגרש, כלומר לשחק התקפי.
אני לא זוכר דיון על ה "DNA" של הפועל חיפה או אברטון למרות שהן קבוצות ותיקות. לעומת זאת יש המון דיונים כאלה על מכבי ת"א, מכבי חיפה, יונייטד וארסנל.
כל תאוריית ה DNA של הקבוצה או רוח המועדון שעוברים מדור לדור, הן המצאה שיווקית מעולה או סתם אמונה ריקה של אוהדים ועיתונאים.
