לפני 22 שנים עלה מייקל ג'ורדן למשחק החמישי של סדרת הגמר בין שיקגו בולס ליוטה ג'אז עם 40 מעלות חום. עד היום, המשחק ההוא של ג'ורדן, בו קלע 38 נקודות(!) הוא בלתי נשכח וסמל לווינריות. אפשר להגיד מעורר השראה לכל ספורטאי.
במרץ 2014, ליאונל מסי הקיא בדקה ה-7 בזמן ששיחק במדי ארגנטינה מול רומניה. הפרעוש חזר במהרה לדשא והמשיך לשחק. ההופעה הזאת לא תויגה על ידי אף כל תקשורת כהירואית או מלאת השראה. הוא אגב השלים 90 דקות.
תיירי הנרי נמצא במקום השני בשיאני ההופעות במדי נבחרת צרפת. הנרי הגיע כמעט לכל משחק בנבחרת הטריקולור (123 הופעות בדיוק למתעניינים) וזכה איתה במונדיאל 1998, ביורו בשנת 2000, ויש גם גביע הקונפדרציות ברקע ב-2003. מסתבר שההתמדה בנבחרת צרפת מאוד השתלמה לו, מאחר והוא גם נמצא במקום הראשון ברשימת כובשי הנבחרת עם 51 שערים.
משהו השתנה בשנים האחרונות. אולי שחקני כדורגל וכדורסל איבדו מעט את התשוקה למשחק, דבר שמתבטא בעיקר בנבחרות הלאומיות. לא ברור למה, אבל שחקנים בוחרים לא להתמיד ולהשקיע במעמדם בנבחרות הלאומיות ולעיתים פשוט מתחמקים באלגנטיות כדי לא לצאת רע בתקשורת המקומית והעולמית.
האולימפיאדה כבר לא מעניינת את שחקני הכדורגל, וגם לא את הכדורסלנים האמריקאיים. שחקני NBA מארצות אירופה כבר לא מגיעים ליורובאסקט, וגם כדורגלני ישראל פחות להוטים להופיע בקמפיין היורו הנוכחי.
אז למה אחוז "הכוכבים" המגיעים לנבחרות הלאומיות שלהם צנח משמעותית?
אפשר להגיד שיש סיבה אחת מרכזית למצב העגום הזה – כסף. כיום שחקני כדורגל וכדורסל מקבלים סכומי עתק מהקבוצות שלהם, אז מאחר ואין רווח בנבחרות, לא משקיעים ללא גמול. אבל כולנו יודעים, שלייצג את המדינה, המשפחה והחברים שלך זה גמול שווה ערך אם לא יותר למשכורת החודשית. תהילה מגיעה לאו דווקא באיזו קבוצה אתה משחק, כמה שערים כבשת או מה הסכום ששילמו עליך. תהילה, ברוב הפעמים, תגיע לשחקן שנתן את נשמתו על המגרש ומחוצה לו.
קחו לדוגמא את פרנצ'סקו טוטי, שבכל שנותיו כשחקן כדורגל שיחק בקבוצה אחת בלבד – רומא. שם ההוא התחיל את הקריירה ושם גם סיים. טוטי קיבל אהבה אין סופית מהנהלת הקבוצה ומהאוהדים לאור האכפתיות והמוטיבציה שלא נגמרו גם אחרי 25 שנים. הוא פעל למען טובת הקבוצה מכל הבחינות, ובמקביל נלחם על הדשא. אין ספק שהתהילה האמיתית שלו היא לא אחרת מאשר ההתמדה שלו.
הווינריות וההתמדה של ג'ורדן וטוטי מתפוגגים בהליך די מהיר מעולמות הכדורגל והכדורסל, ולכן הכישרון האדיר של השחקנים, זה שבזכותו הם נקראים לבוא לייצג את מדינתם בתחום בו הם עוסקים, הולך לאיבוד. אך כאן מגיע "אבל" – כמו שהם לא מממשים את הזכות שלהם לייצג את המדינה, אנחנו ושאר העולם שכחנו את חובתנו, שזה להעריך ולהוקיר את אותם השחקנים הבוחרים לייצג אותנו ללא תשלום.
בכירי עולם הספורט בארץ ובעולם ממעיטים במילים חמות, המדינה גם כן ממעיטה במעשים, וכך נוצר מצב שלא שווה בכלל לשים את מדי הנבחרת. החובה שלנו היא תגמול שחקן הנבחרת. הם זקוקים לנו כפי שאנחנו זקוקים להם והחוכמה היא לא לנטוש אחד את השני. גם אם זה אומר להגיע למשחק של הנבחרת בבאר שבע.
אני סבורה כי שחקנים שיגיעו לייצג את מדינתם לאט לאט יהפכו את הייצוג גם להובלה להישגים גדולים. בסופו של דבר, המטרה של כל ספורטאי היא להציג את היכולת הטובה ביותר שהוא יכול להפגין, ולקטוף תארים. בכל מסגרת.
נקודה למחשבה !!!