יורגן קלופ מנהל בשבועות האחרונים מסע צלב כנגד רשתות השידור והגופים שמנהלים את הכדורגל האנגלי. הוא קורא להם לשנות את מועדי המשחקים ולהגדיל את כמות החילופים במשחק, אלא שכמו דון קישוט, הוא כמעט לבדו במסע. למה?
כסף, אווירה ציבורית ואמילי.
קלופ קנה בזיעה את הזכות להביע את דעתו על כל נושא שבעולם. הוא אינו חושש לדבר על פוליטיקה, חברה, גזענות וכמובן ספורט וכדורגל. הנושא היחיד שהוא לא ידבר עליו הוא דת. יש לו עמדות ברורות ומוצקות והוא יביע אותן, גם אם הן לא פופולריות.
מתחילת העונה קלופ עוסק באינטנסיביות ויש שיגידו באובססיביות בנושא בריאות השחקנים בתקופת הקורונה. הוא מבקש להקטין את העומס על השחקנים בשתי דרכים, הגדלת כמות החילופים בליגה משלושה לחמישה, ותיכנון נכון יותר של לוח המשחקים.
בנושא החילופים הוא מדבר על כך שעוד שני חילופים יאפשרו לקבוצות לנהל את העומסים טוב יותר, ובנושא המשחקים הוא מבקש שלא יאפשרו לשבץ בשבת בצהריים, קבוצות שמשחקות ברביעי בלילה בצ'מפיונס, מאחר ואין להן זמן התאוששות ראוי, מה שמגדיל את הסיכון לפציעה.
קשה להתווכח עם ההיגיון של קלופ שמגובה בכמות פציעות גבוהה יותר העונה, לעומת עונות קודמות, בעיקר עקב הכנה קצרה מדי, ולוח זמנים צפוף יותר בכל המסגרות, ובכך שהליגה האנגלית היא היחידה מבין הליגות הגדולות שאינה מאפשרת חמישה חילופים.
אלא שלפחות באנגליה קלופ הוא קול בודד ולמעט התייחסויות בודדות של מאמנים אחרים, כמו מוריניו, פפ וסולשיאר, אף אחד לא מתבטא בנושא הזה.
למה?
הסיבה הראשונה היא אמי"לי – אז מה יצא לי מזה?
פעמיים דנו בעלי הקבוצות בפרמייר ליג בהצעה להגדיל את מספר החילופים ופעמיים הם דחו אותה, כנראה מכיוון שרוב בעלי הקבוצות סבורים שההצעה משרתת את הקבוצות הגדולות, מאחר ויש להן סגלים רחבים יותר ואפשרויות תימרון מגוונות יותר. קלופ טוען שרוב המאמנים מסכימים איתו, אלא שאת ההחלטות מקבלים הבעלים ולא המאמנים. אני מסכים שהשינוי מעניק יתרון מסויים לגדולות, אולם גם הקבוצות הקטנות שתלויות בכוכבים שלהן יותר מהגדולות יכולות ליהנות מהאפשרות לנהל את העומס טוב יותר.
הסיבה השניה היא האווירה הציבורית והעיסוק התקשורתי בהשפעות הקורונה. רוב הציבור מוטרד מהמצב הכלכלי הקשה, מההגבלות שבאות והולכות וכמובן מהבריאות ואין לו אמפטיה לשחקני כדורגל עשירים, שלא נורא אם ישחקו כל שלושה או ארבעה ימים, כדי להצדיק את המשכורות הגבוהות שלהם. כנראה שרבים מהקולות המשפיעים בעולם הכדורגל חשים כך, ומעדיפים להימנע מעיסוק בנושא.
הסיבה השלישית וכמובן החשובה ביותר היא כסף.
קלופ מתמקד אמנם בשינויים שהוא מבקש בניהול המשחקים באנגליה, אבל הסיבה העיקרית אינה רק הדרישות המקומיות, אלא עומס המשחקים שנובע מהמפעלים הבינלאומיים הנוספים בהם משתתפים שחקנים רבים, ושמגדילים משמעותית את העומס על השחקנים הבינלאומיים בכלל, ועל אלה שצריכים לחצות יבשות בפרט.
אמנם היתה חשיבה לשנות ולקצר חלק מהמפעלים, אולם בסופו של דבר, אף גוף לא ויתר על משחקים, מכיוון שאף אחד לא מוכן לוותר על ההכנסה, ומתוך חשש שאת המקום שיתפנה יתפסו גורמים או מפעלים אחרים. כולם רוצים להמשיך ולחלוב את הפרה – ההתאחדויות, הבעלים, גופי התקשורת וגם השחקנים.
השחקנים הם האכזבה העיקרית עבורי בכל הסיפור הזה, מאחר והם הנפגעים העיקריים והם אלה שלוקחים סיכון, ולמרות זאת אינם עושים דבר.
כדורגל מקצועני אינו בריא. מחקר שפורסם לאחרונה ע"י אוניברסיטת גלאזגו ונערך בשיתוף עם אירגון השחקנים, הוכיח שהסיכוי של כדורגלן לחלות במחלות ניוון מוחי, כגון אלצהיימר ודמנציה, גבוה פי שלוש ויותר מאדם רגיל, וזאת מעבר לפציעות הפיזיות שכולנו מכירים.
בעקבות המחקר פירסם אירגון השחקנים קריאה לקבוצות לצמצם את כמות הנגיחות באימונים על מנת לצמצם את הסיכון הבריאותי בנגיחות. ההצעה הזו נכונה לשחקנים בכל הרמות ובכל הגילאים, אולם משום מה הם לא חשבו להציע להגביל את מספר המשחקים שכל שחקן רשאי לשחק במשך השנה, כאמצעי יעיל לשמירה על בריאותם של השחקנים, במיוחד אלה בליגות הגבוהות שמשחקים כמות גבוהה של משחקים במשך שנים.
כעובד אני מצפה מועד העובדים שלי לדאוג לתנאי שכר ופנסיה מקסימליים, לסביבת עבודה אופטימלית ולבריאות שלי. אירגון השחקנים באנגליה אינו צריך לדאוג לתנאים של שחקני הליגות הבכירות, שמרוויחים שכר ראוי, אלא לבריאות שלהם ולדרוש הגבלת כמות המשחקים.
אני מצפה גם מהשחקנים המובילים והבכירים לקום ולהביע עמדה, אלא שכנראה גם האירגון וגם השחקנים מעדיפים את הכסף הגדול על פני הבריאות ולכן הם שותקים.
אם נשווה את המצב באנגליה לליגת הכדורסל הטובה בעולם, ולאירגון שחקני ה NBA שהוא אירגון השחקנים הדומיננטי והחזק ביותר, נגלה תמונה די דומה. שנים רבות מתקיים שיח בתקשורת לגבי עודף המשחקים והרצון לקצר את העונה הרגילה, אולם דבר לא השתנה. גם שם אירגון השחקנים אינו מייצר מהלך כזה שמשמעותו הפסד הכנסה לבעלים והקטנת משכורות לשחקנים, למרות שברור לכולם שעומס המשחקים גורם לפציעות מיותרות. אמנם בעונה הקרובה, בשל הקורונה, כל קבוצה תשחק עשרה משחקים פחות מהרגיל, אך מצד שני הפגרה ותקופת ההכנה קוצרו כמעט בחצי לשבעה שבועות בלבד.
משבר הקורונה יצר הזדמנות נדירה לשינוי הרגלים וליציאה מתבניות חיים, התנהגות ועבודה שהיו מקובלות במשך שנים. בהרבה מקצועות וענפים השינויים הללו מתחוללים לנגד עינינו.
הספורט העולמי המקצועני הוא עסק כלכלי חובק עולם בעל היקפים כספיים עצומים. נכון לעכשיו נראה שרוב הגורמים ממשיכים לנהל אותו כמעט באותה מתכונת כמו לפני המגיפה ומקווים שיהיה בסדר, במקום לנצל את המצב ולבצע שינויים לטובת כולם.
בתחילת המגיפה כתבתי שההשפעה העיקרית של המשבר על עולם הספורט תהיה כלכלית, ושהמפתח ליציאה טובה ממנו יהיה שיתוף פעולה בין כל הגורמים – הרשויות, הקבוצות והשחקנים.
יש לשחקנים הזדמנות נדירה לשנות סידרי עולם ולצמצם את כמות המשחקים לרמה סבירה, על בסיס ההבנה שבריאותם חשובה יותר מכמויות הכסף שזורמות בספורט, ושגם קיצוץ מסויים בשכרם לא יפגע בהם, מאחר ורובם משתכרים הרבה מעל השכר הממוצע.
זה לא תהליך פשוט, כמו שקלופ נוכח לדעת, והוא דורש מנהיגות ואומץ, שאיני בטוח שיש לשחקנים ולאירגונים שלהם.
אני מקווה, בשבילם ובשבילנו, שהם לא יצטערו בעתיד על כך שלא ניצלו את ההזדמנות לשנות.
