יש בקרב חברי מחלוקת. האם יש לתת לאישיותו של השחקן מחוץ למגרש להשפיע על אהבתנו אליו או לשפוט על פי מראית העין שלנו רק כשהוא נוגע בכדור? כמובן שיש דעות לכאן ולכאן, האיך אפשר לאהוב שחקן שהוא בנאדם רע, אנטישימי או מכה נשים? ומצד שני, למה להכניס שיקולים מחוץ לכדורגל? אנחנו אוהבים כדורגל, בוא ונשפוט לפי מעשיו רק על המגרש, האישיות שלו ומעשיו אשר מחוצה לו אינם מענייניו.
אני סובר שניתן ללכת על דרך האמצע בנושא הזה. אין למה להכניס מעשים מחוץ למגרש כי ברובם אין לנו יכולת לדעת באמת מה קרה ולפעמים פשוט זה לא רלוונטי, הוא שחקן טוב, מלהיב וקבוצתי. למה שזה ישנה שבחייו האישים הוא מתנהג בצורה פחות טובה? אבל כן, קשה להתחבר לאנשים רעים, לכן אני שופט גם התנהגות, אבל לא מחוצה למגרש אלה בתוכו – לראות ולחפש את הבנאדם שבו על המגרש, ערכים ספורטיבים, הגינות, יושר וכבוד חשובים בעיני לאין ערוך, בטח ובטח כשזה בא עם יכולת אישית והצלחה קבוצתית. לכן כמובן אין שחקן אהוב עלי, שמשלב את כל סט היכולות הללו יותר מאנדרס אינייסטה.
סן אנדרס הוא דוגמא ומופת לכל שחקן שרוצה ללמוד כיצד משלבים יכולת ברמה הכי גבוהה עם כבוד לחברים וליריבים. איך שהוא נותן דריבל בין מספר שחקנים, אך רגע לאחר מכן הוא לוחץ להם יד בהערכה זו תכונה מקסימה בעיני. היכולת שלו לכבוש שער ואז לחגוג חגיגה שכולו ענווה היא כל כך מיוחדת. וגם עצם זה שהוא שחקן ללא הרבה מספרים אשר נספרים בסטטיסטיקות היבשות לא מוריד בכלל מגדולתו, אולי רק מעלה. העובדה שהקטגוריה הכי משפיעה שלו היא בישול לבישול מראה על חוכמת משחק פנומנלית ובלתי רגילה.
לפעמים ניתן לחשוב שאולי בעצם אינייסטה קיבל הרבה מזל בחיים, הרי הוא "נופל" על תור הזהב של ברצלונה וגם של נבחרת ספרד, אולי בעצם הוא לא הכוכב, אלא הוא ילד תפנוקים אשר חייו היו מלאי אושר אשר הושג ללא מאמץ?
אז לא כך המצב. ב7 למרץ 2014 חל רגע קריטי בחייו של אנדרס. אשתו, אשר הייתה בהריונה השני וכבר בשלב מתקדם, איבדה את העובר שלה. מכה קשה למשפחת אינייסטה ולשחקן עצמו אשר סבל מהתקפי דיכאון ועצבות. אך הוא לא נתן לזה לעצור בעדו, כמו שלא נתן לשום דבר בקריירה שלו לעצור אותו. לא למאמנים שלא האמינו בבחור הצנום והנמוך וחשבו שלא יוכל לעמוד בלחצי הכדורגל המודרני והקשוח. כמו שלא נתן למבקרים לעצור אותו וליצור את שיתוף הפעולה שלו עם איזה אחד, צ׳אבי הרננדס שמו. "הם דומים מדי" נשמעו קולות, "הם לא יחזיקו את מרכז המגרש" נכתב במקום אחר, "אי אפשר לשחק עם שניהם גם יחד" פסקו הכתבים. פסקו וטעו.
שיתוף הפעולה ההיסטורי הזה יצר קבוצה ונבחרת מהגדולות בהיסטוריה, וגרם סופית להבנה שהמוח, זה האיבר היחיד שחשוב בכדורגל. ומי יותר ראוי מאינייסטה שידע קשיים ודכאונות, אכזבות ופציעות להיות חתום על אחד מהרגעים המכוננים בהיסטוריה הקטאלונית? השער שלו לרשתה של צ׳לסי במשחק החוץ, בדקה ה93, היה מאורע שלא ישכח בקרב אף חובב כדורגל. בלי השער הזה מי היה יודע איפה הייתה ממוקמת הדרים טים של פפ בשיעורי ההיסטוריה.
וכשאינייסטה פורח, וברצלונה זוהרת גם נבחרת ספרד בעניינים. מונדיאל 2010 היה קשה, עם נצחונות דחוקים, אך גם עם הסיום המתוק ביותר, כאשר השחקן המושלם כובש ברגע המושלם ובמקום להתרכז בעצמו ובתפארת גדולתו אשר הביאה את גביע המונדיאל הראשון לספרד, הוא מוריד חולצה וחושף גופיה עם הקדשה לזכרו של הקפטן של היריבה העירונית, דני חראקה אשר נפטר במהלך מחנה אימונים. רגע אנושי מרגש אשר זיכה ומזכה אותו במחיאות כפיים בכל אצטדיון בספרד, יש דברים אשר יותר גדולים מיריביות ספורטיביות.
ועכשיו, הוא הולך.
כמו שתמיד אמר שכאשר ירגיש שאינו מסוגל לתרום לקבוצה ברמה שהוא מצפה מעצמו הוא יפנה את מקומו. כמה כבוד, מודעות עצמית וחוסר אגו צריך כדי לעשות כזה מהלך. היכולת שלו לפרוש כשהוא עוד בשיאו ומצעיד את ברצלונה לדאבל ספרדי היא מראה משקף לקריירה שלו.
אז מה נותר כי אם לא להזיל דמעה, לאחל בהצלחה בכל דרכיו ולהתחיל להתגעגע? כי שחקן עם אישיות כזאת ויכולת מקצועית והבנה של המשחק ברמה הזאת לא יחזור שוב בעתיד הקרוב וכנראה שגם לא ברחוק. אז אשרינו שזכינו לראות אגדה בפעולה ותמיד תהיה איתנו, אנדרס הקדוש.
