זה פוגש אותך כבר בכניסה לשדה, בשנייה שתרד מרכבו של הטרמפ התורן, מספיק שרק תדרוך בכניסה לטרמינל והיא ישר תוקפת, מאין הרגשה כזו מיוחדת מכה בך ללא רחם ללא כל התראה מוקדמת. הרגשה כזו של ריחוף עופפת אותך כמו במין טיול לילי על גבי העננים, הרגשה כזו של רוגע והשלמה עם העובדה שמפה והלאה אין כל בעיות או דאגות מאין סוג של "האקונה מטטה", מסרטי וולט דיסני הישנים.
נכון, יש אשר יאמרו שזוהי הרגשה סטנדרטית אשר מקוננת בכל אזרח ישראלי ממוצע בדרכו לחופשה בחו"ל, כאשר מותיר הרחק מאחוריו את צרות היומיום, אולם יש משהו בלונדון לתייר בכלל ולחולה כדורגל בפרט אשר משרה אווירה אחרת, תחושה אחרת, את התחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות, כלל לא חשוב אם ישדדו אותך בשדה, המזוודה לא תגיע, תפספס טיסה או אפילו דברים גרועים באמת כמו שלא תמצא כרטיס למשחק או שהמשחק יבוטל, ההרגשה היא שבלונדון רק טוב יכול לקרות.
אז הכל תוכנן מראש, טיסה לאנגליה, מולדת הכדורגל, בספטמבר, 6 ימים וכמה שיותר משחקים, אני ועוד חבר, מוטי, חבר ילדות וחולה כדורגל מוצהר מהזן המשובח ביותר או הנתעב ביותר, תלוי מאיזה חלקו של המתרס אתם נמצאים. כרטיסי הטיסה נקנו תוך הפעלת שיקול דעת כביר ובמחשבה מדוקדקת שתספק לנו את מירב הסיכויים "ליפול" על כמה שיותר משחקים, רוב הכרטיסים נקנו מראש במחירים שלא היו מביישים מחירי מנוי עונתי, בזכות חסדיהם של האנגלים המסודרים והמאורגנים אשר מאפשרים לאוהד הפשוט לנהל את חיו הצנועים באופן שקט כאשר בחודש אוגוסט ניתן לחזות את תאריכי המשחקים של מרבית העונה, מישהו אמר במקרה הליגה הישראלית??? תסבירו לי איך בנאדם יכול לנהל את חייו, לקבוע תוכניות, עבודה, אוכל, דבר אחר כאשר אינו יודע מתי המשחק נגד רמת גן בחוץ?!? המזוודות נארזו הכרטיסים הודפסו ויצאנו לדרך…
הנחיתה בלונדון תמיד לבבית לתייר, הליכה של מספר דקות משדה התעופה תוביל אותך לתחנת הרכבת משם יעברו דקות מועטות עד אשר תמצא עצמך במרכז העולם. בתור חובבי כדורגל מטרתנו היחידה בביקורנו בממלכה הייתה צריכת כדורגל אנגלי משובח וכאשר אני אומר צריכה, איני מתכוון לברור במשורה משחקים ייחודיים, אלא ניסיון נואש לבלוס בכמות מסחרית את כל משחקי הכדורגל אשר ביכולתה של הממלכה לספק לנו במהלך שהותנו בלי מתן כל דגש על עיר, ליגה או קבוצה. על אף מטרתנו המוצהרת, יום הנחיתה (שישי) הוגדר ככישלון לאור העובדה שלא סיפק עבורנו כל משחק רלוונטי לפיכך, "לצערנו", מצאנו עצמנו נאלצים להעביר את הזמן במגוון מעבירי הזמן התיירותיים אשר יש בידיה של לונדון לספק לתייר הממוצע. כל אדם נורמלי יאשר מבלי כל ספק את העובדה שלונדון ממוקמת בשורה אחת ברשימת הערים המיוחדות בעולם. העיר המופלאה הזאת מאותרת בשלל אתרים היסטוריים וקולינריים שכל תייר חייב לבקר בהם ואילו גולת הכותרת, עבור הנשים בקהל וגם חלק מהגברים, הינה מאות חנויות בכל סוג ובכל צורה אשר יכולות להוציא את מנהל הבנק של ביל גייטס משלוותו. מלבד כל מעבירי הזמן הנ"ל, הייחודיות האמיתי של העיר הינם כ-20 קבוצות כדורגל מקצועניות אשר משחקות בשטחה, מאפיין מובהק להיותה מולדת הכדורגל.
בוקר. לבוקר של יום כזה שום חולה כדורגל לא צריך את שירותיו של השעון המעורר, ההרגשה אשר מלווה אותך מהרגע שנפקחות העיניים היא מאין שילוב קיצוני של בוקר של דרבי עם תוספת גדושה של גמר גביע המדינה ואחרי כל זה נשאר רק להוציא את הלחץ, כאבי הבטן, כאבי הראש, הבחילות הנוראיות ונדודי השינה. עוד לפני השעה 8 בבוקר קפצנו מוטי ואני מהמיטה, במסגרת התארגנות הבוקר לא ניתן היה להתעלם מין העובדה שמלבד הבגדים פריט לבוש נוסף לכל אחד מאתנו והוא חיוך דבילי, מאוזן לאוזן, אשר לא היה מבייש חתן בר מצווה או חתן ביום חתונתו. ביציאה מהמלון לכיוון הרכבת כבר ניתן להבחין במשהו שונה באוויר, מרבית העסקים עדיין סגורים, כיאה ליום שבת בשעת בוקר מוקדמת מלבד הפאבים המקומיים, על אף העובדה שהשעון מראה 9 וחצי בבוקר ניכר כי תכולתם של הפאבים מתקרבת בצעדי ענק לתפוסה מלאה. יש משהו ייחודי בעובדה שמשחקי הכדורגל נערכים בצהריים, אוהד כדורגל ישראלי יציין ששאר היום מתפנה עבורו, אולם מה שמעסיק את האוהד האנגלי הממוצע היא ההבנה הברורה שבמידה ומשחק מתחיל בשעה 12 וחצי, חייבים להתחיל לשתות כבר ב9 בבוקר, אבל היום אנחנו חדורי מטרה, אין לנו פנאי. יום ארוך עומד לפנינו.
אנו מגיעים לתחנת הרכבת וממשיכים לתחנה הראשונה. וומבלי פארק. הנסיעה ברכבת התחתית בלונדון היא דבר מדהים לכשעצמו, לא ברור אך לא חשבו על זה בארץ ישראל. ברכבת התחתית אתה יכול לפגוש את לונדון האמיתית ואת תושביה המנסים מעט לברוח מההמולה התיירותית שעופפת את עולמם. לאחר מספר בלבולים קלים, מאין חבלי לידה אופייניים, הגענו לקו הנכון, התיישבנו בקרון וחיכינו. 9 תחנות בלבד מפרידות בינינו לבין וומבלי, מקדש הכדורגל. בתוכנית להיום אנו פוגשים בטוטנהאם הגדולה אשר מארחת בוומבלי לאור שיפוץ במגרשה הקבוע (מי אמר שכל קבוצה שלא מארחת במגרש הבית שלה חייבת לשחק במושבה?) אשר תארח את ליברפול הענקית. במקביל להתקדמותה של הרכבת, כך הולכת וגואה בי ההתרגשות מלווה במחשבות והשוואות למה שיש לי בבית ולמשחק הליגה הקרוב של הפועל נגד פתח תקווה, ואז מבלי לשים לב אתה מגלה שהקרון אשר הוביל אותך למגרש והכיל את האימא המבוגרת שחזרה מקניות ואבא וילד בדרכם לפארק, מלא עד אפס מקום באוהדי טוטנהאם מצוידים בצעיפים וחולצות תואמות וברגע שנעצרת הרכבת אתה כבר מוצא את עצמך קבור בערימה של אוהדי טוטנהאם הצועדים לכיוון היציאה, אולם שום דבר לא מכין אותך למראה הנחשף ביציאה מהתחנה, אצטדיון וומבלי.
מתחנת הרכבת מוביל שובל ארוך המונה אלפי אנשים אשר מזכיר מעט את יציאת מצרים, כולם לבושים לבן מרוכזים בעצמם, רגילים למחזה המרשים. פה ושם ניתן לראות קבוצות של תיירים אשר עוצרים לצלם במטרה להנציח את הרגע או פשוט בוהים כחולמים במחזה המרהיב. קבוצה של קוריאנים חולפת על פנינו עם חולצות של סון הגיבור הלאומי, אשר גם פה קיבל מעמד של גיבור ומבקשים מאתנו לצלם, איכשהו בחו"ל אתה נהיה אדיב יותר, בטח במגרש כדורגל. אחרי הכל הקלישאות של השגריר תמיד יהדהדו בראש אם לחיוב או שלילה, אבל לאוהד כדורגל שרגיל ללחץ של תחילת משחק בארץ כאשר טס לחו"ל עובר מאין שינוי אשר בסופו את הלחץ מחליפה אדיבות מהולה בסימפטיה אשר מתאפיינת באותו חיוך דבילי ומאושר אשר לא זז מפנינו מהבוקר. סיבוב קצר סביב האצטדיון מכניס אותך לאקסטזה אשר מזכירה את הימים הטובים של האורווה המיתולוגית ומספק את כל צרכיך המועטים. נקניקיה זולה ובירה קרה או שתיים, אז אחרי שלוש בירות לא נותר מה לעשות חוץ מלהיכנס לאצטדיון.
לאחר בידוק בטחוני קצרצר אשר נחתם בלחיצת יד ומזכיר יותר כניסה לקניון מאשר כניסה למגרש כדורגל בישראל, מתחילים במסע הטיפוס לעבר היציע העליון, לאחר טיפוס "קצר" של 8 גרמי מדרגות נעות!!! בואו נדבר על זה רגע… האצטדיון בנתניה – אלפיים מדרגות… למה לא לעשות מעלית? אני רוצה לראות את ערן לוי עולה ליציע העליון, מטפס כמעט אלף מדרגות ומצליח להישאר בקו הבריאות הנפשית אחרי שהקבוצה שלו מקבלת מהאימפריה מרעננה שלישייה עוד לפני המחצית, אבל נחזור לנקודה. אז אחרי טיפוס "סיזיפי" של מספר דקות שלווה בצפייה מרתקת בתזכורות למשחקי עבר היסטוריים אשר מוטבעים על קירות ורצפת האצטדיון, הנך מגיע לבלוק העליון. בבלוק העליון חולפים על פנינו קבוצת זאטוטים נרגשים, בליווי הוריהם, לבושים במדי הקבוצה מכף רגל ועד ראש, עורכים סיור ראשוני באצטדיון בליווי אנשי המועדון, כך יוצרים תרבות כנראה. לאחר בירה נוספת או יותר, הספירה מזמן חצתה את הכמות לה היינו רגילים יחסית ליום שבת ב-12 בצהריים, לא נותר לנו מה לעשות ואנו נכנסים ליציע.
לאחר התמקמות זריזה ביציע ניגלה לעינינו המקדש במלוא תפארתו, פאקינג וומבלי. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, רף אשר מבלי לשים לב חצינו ברגעים אלו, אולם לא ניתן להסביר את המראה בפחות מזה – הריח של הדשא, היציעים, השערים האוהדי… רגע, שעה לשריקה, ליגה אנגלית, מחזור חמישי והמגרש ריק! "לך תבינו את האנגלים האלה זה כאילו לאחר לדייט עם בר רפאלי", "אפילו בשישי שעבר מול קטמון בגביע הטוטו היו יותר אנשים שעה לשריקה" אמרתי למוטי, "אל תדאג" ענה לי," פה זה לא המושבה, אין פקקים, יש רכבת, כולם יגיעו בזמן". כחצי שעה לשריקה הם עולים למגרש, 36 שחקנים מלווים בעשרות, כן עשרות אנשי צוות שבוחנים במיקרוסקופ כל צעד ושעל של השחקנים ומסייעים להם להגיע למשחק ביכולת המקסימלית. שופטי המשחק בוחנים כל פיסת דשא על מנת למנוע כל תקלה אפשרית. לאחר ירידת השחקנים מהמגרש מופעלות הממטרות ועשרות אנשי צוות עולים על המגרש על מנת להשיב את המשטח למצבו הקודם, הם עובדים בקפידה על כל עלה ועלה ומספקים לו "טיפול אישי" כאילו היו בניו וכל זה על מנת לספק לשחקנים את התנאים האידיאלים לשחק.
סמוך לשריקה שבות הקבוצות לכר הדשא. מילנר בראש שחקני ליברפול זקוף כגלדיאטור ניצב בסמוך לסר הארי קיין, הגיבור המקומי. השניים פוסעים יחדיו למרכז המגרש וזוכים לתפאורה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין, חלומו של כל ילד אשר חלם להיות כדורגלן בחייו, 90 אלף אוהדים, גברים, נשים וטף שבאו ליהנות מחוויה הגדולה ביותר שחובב כדורגל יכול להרשות לעצמו. במהלך המשחק ליברפול תוקפת גלים גלים וזוכה לתמיכה קולנית מאוהדיה הנראים מרחוק כמובלעת אדמונית מאין דמיונית בתוך הים הלבן של אוהדי טוטנהאם המנומנמים. שער של ג'יני בדקה ה40 מהווה חותם ממשי לעובדה שטוטנהאם אינה הגיעה היום למשחק. אוהדי טוטנהאם, כאוהדים אנגלים מסורתיים, לא מרבים לעודד ומסתפקים בקריאות בודדות קצרות להפליא מפעם לפעם אשר לקוחות משירי הביטלס או מחזות זמר ישנים. היו יכולים לקבל שיעור מאתנו במכתש. על אף כל האמור על הקהל המנומנם של טוטנהאם, במהלך המחצית השנייה התגלתה לנו הברקת המשחק. אוהדת טוטנהאם, אשר חצתה בנדיבות רבה את גיל 60, במהלך כל המחצית השנייה לא חדלה מלצעוק ולקלל את כל באי הדשא, אם לבשו חולצה של טוטנהאם או של ליברפול או בכלל את צוות השיפוט. הדקה ה55 לא הטיבה עם הסבתא המרגשת אשר הפליגה בתיאורים ו"איחולים" אשר דרשו מאיתנו שימוש קפדני בתוכנת תרגום על מנת שנוכל להבין את כוונתה, שער של פירמינו המשיך את המגמה על כר הדשא. הקהל של טוטנהאם התייאש מקבוצתו והתחיל לעזוב את המגרש, כן בדקה ה60, אולם הסבתא נשארה בשלה קורעת את גרונה בקללות וגידופים. הפורשים לא זכו לראות את המפנה של קבוצתם במשחק אשר הוביל לשער בתוספת הזמן של לאמלה האנרגטי, אולם כל זה לא הצליח להפחית במעט מהחוויה.
בסיום המשחק נשארו אוהדי ליברפול להודות לחבורת הלוחמים שלה בליווי אמצעים פירוטכנים אשר באופן מדהים לא לוותה בכניסה קרקעית של המשטרה ליציע, מראות מוכרים ממחוזותינו, בעוד שהנותרים מאוהדי טוטנהאם יצאו מהמגרש בסדר מופתי .לצערנו הרב לא יכלנו להישאר ולגנוב עוד טיפות של הנאה מהרגע, יש לנו עוד יום ארוך, מפה אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה, התחנה הבאה ווטפורד.
בסיום המשחק תחנת הרכבת הייתה הומה אדם. כשישים אלף איש עומדים בתור, בשקט וסדר מופתי ממתינים לתורם להיכנס לרכבת ולחזור הביתה. הכניסה לרציף ,לאחר משחק כדורגל, אינה מצריכה את החתמת כרטיס הנסיעה כל זאת על מנת למנוע כל עיכוב בשינוע הקהל מהמקום למחוז חפצם. השערים פתוחים לרווחה וכל אדם יכול לעבור, באקט של ישראליות יתר ויתרתי על ההחתמה בתחושה של ניצחון על המערכת, מעשה שהוביל לקנס עתידי כשהתגלה כשהגעתי לתחנה הבאה, ככה כנראה יוצרים תרבות כבר אמרנו. לאחר נסיעה של כשעה, הגענו לתחנת ווטפורד, הליכה של עשרים דקות בפרוור האנגלי הוביל אותנו לפינת רחוב שומם שלאחריו התגלה לנו מבין הבתים הוויקרג רואד הבית של ווטפורד.
בשונה מוומבלי העוצמתי, וויקרג רואד הינו מגרש שכונתי קטן אשר ממוקם בלב שכונת מגורים, מבין חצרות הבתים נגלות לפנינו משפחות שלמות העסוקות בארוחת הצהריים, כולם לבושים במדי הקבוצה, מוכנים ומזומנים לבילוי צהריים במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד הגדולה. כשמתקרבים למגרש מתחילה לה חגיגה של ממש, בחנות המועדון, אשר בה ניתן למצוא כל דבר העולה על הדמיון המאותר בסמל של ווטפורד, החל מחולצות ומדי הקבוצה ועד שטיחים לסלון ושולחנות מטבח. ביציאה מהחנות צלמים לערוץ האינטרנטי של ווטפורד מראיינים אוהדים עוברי אורח בענייני השעה כל זה שברקע מספר נגנים החמושים ברסטות מרשימות המנגנים את המנון הקבוצה במספר רב של כלים מגוונים.
כניסה למגרש של ווטפורד טומנת בחובה מסע בזמן, בשונה מוומבלי החדיש והנוצץ, המגרש של ווטפורד יזכיר לאוהד הישראלי הלחמה גסה ולא כל כך אסטטית בין הקופסא בנתניה לאולם הפחים המיתולוגי בחולון. מגרש קטן וצפוף עשוי מפח אשר יוצר אקוסטיקה המזכירה יותר דרבי תל אביבי מאשר הקונצרט לו היינו שותפים מוקדם יותר היום. אוהדי ווטפורד שונים מאוד מאוהדי טוטנהאם. במהלך המשחק הם לא חודלים מלדחוף את קבוצתם האהובה והלוחמנית בקרב הקשה מול השדים האדומים. על המקלה המקומית מנצח אחר כבוד נער כבן 15 עם כריזמה שלא הייתה מביישת ראש ממשלה כאשר מפעם לפעם פוצח בתיפוף על דפנות הפח של היציע ומגייס למשימה את יתר חבריו בעוד שהקהל האדום, אשר הגיע בנסיעה מהצפון הרחוק, לוקח חלק בחגיגה ומרבה לעודד את מוריניו במאבקו מול ההנהלה. עילוי רגעי של האורחים מוביל אותם ליתרון כפול בסמוך לירידה למחצית, אך הקהל הביתי בשלו לא חדל לשנייה אחת מדחיפת שחקניו.
Credit to "Watford FC" Facebook page
לאחר "תדלוק" של מספר בירות במחצית, זלילת פאי ובדיקת מצב במשחק האמיתי של היום (הפועל נגד בני לוד), החלה המחצית השנייה בה היתרון היחסי של הקבוצה הביתית הוביל לשער של אנדריי גריי בדקה ה-65, אולם כל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי בקרב מול מנצ'סטר. שריקת הסיום הובילה למעשה לרצף של שירים אשר אינו פסק דקות ארוכות לאחר ששחקני הקבוצות ירדו לחדרי ההלבשה ועל המגרש נשאר רק מוריניו להודות לחבורת מעריציו מהצפון הרחוק. שעה קלה לאחר סיום המשחק, בדרכנו לתחנת הרכבת אשר תוביל אותנו חזרה לבית המלון אמר לי מוטי "לא מאמין שהיינו היום בשני משחקים, לא מאמין שראינו שישה שערים, לא מאמין שזאת רק ההתחלה" ,"כן אחי, כל זה נכון" עניתי, "אבל חשוב לזכור את החיים עצמם, לא מאמין שהוצאנו 2:0 בלוד".
למחרת בבוקר השכמנו קום ויצאנו לעבר התחנה הבאה במסע שלנו, חלקה של לונדון במסענו נגמר לעת עתה ולכן בשעת בוקר מוקדמת החשנו צעדנו לעבר הרכבת הלאומית ולתחנה הבאה – ליברפול. במהלך הנסיעה ברכבת פגשנו מספר אוהדי ווסטהאם אשר בשונה מאנשים "רגילים" אשר מנצלים את היום החופשי בבילוי בקרב המשפחה או מנוחה, בחרו להעביר את יום החופש שלהם בנסיעה של שלוש שעות לכל כיוון ברכבת לטובת משחק נגד אברטון – ללא ספק חולי כדורגל נורמטיביים, אנשים כלבבי.
בשנייה שאתה יוצא מתחנת הרכבת בליברפול מתנפצת לך הבועה. כל ההילה שאתה מדמיין לעצמך על העיר ליברפול, ההיסטוריה, הביטלס, הכדורגל, הכל בסוף מסתכם בעיר דיי אפורה שזכתה להילה בגין כדורגל ולהקת רוק מצליחה שיצאה ממנה או במילים אחרות, תחשבו שבשדרות היה כדורגל – נכון שהביטלס לא גדולים כמו כנסיית השכל או טיפקס, אבל מספיק דומה.
את הדרך לגודיסון פארק אנו עושים באוטובוסים. המעבר החד בין התחתית הלונדונית אשר מספקת זמן הגעה מדויק לאוטובוסים הליברפולים מקשים על ההגעה למגרש אז אנו נדרשים לקחת מונית. במונית אנו פוגשים את מאקס, נהג מונית במשקל מוערך של אלף קילו וחזות שלא הייתה מאפשרת לאף אחד לנוע בשלווה במידה והיה פוגש בו בסמטה חשוכה בשעת ליל. כשהחשש עוד בעיצומו שאל אותנו מארק מאיפה אנחנו … "אנחנו מישראל" ענה לו מוטי, "ישראל .. אההה מכירים את יוסי בניון?" ענה הענק מאחורי ההגה, וכך בשניות נשבר הקרח ואתו התאיידו להם כל אדי החשש. הבחור התגלה כאדם בן 29, למרות שנראה כאילו נולד בגיל 18, אוהד ארסנל שעובד כנהג מונית באופן זמני בליברפול, לא הכיר את ישראל כל כך או שמע על כדורגל ישראלי, אך את יוסי בניון זכר היטב מביקורו הקצר בארסנל אי שם בשנת 2011. לאחר שיחה של רבע שעה בה הסביר לנו את משמעות "ITS COMING HOME " ובה לא הצלחתי להבהיר לו חצי מתורת הנאחס הישראלית, הגענו לנקודת היעד ונפרדנו לשלום.
גודיסון פארק הוא אצטדיון אנגלי טיפוסי. יציעי עץ ישנים אשר במהלך המשחק מסייעים רבות לאוהדי הקבוצה לרקוע ברגליהם על מנת ליצור לחץ על היריבה או לדרבן את שחקני אברטון. בדקות הראשונות של המשחק הרהרתי עם עצמי מה מוביל אותך לאהוד אברטון בעיר כמו ליברפול? מי הם בכלל אוהדי אברטון? כדי לגור בליברפול ולאהוד אברטון אתה באמת צריך להיות עוף מוזר, אתה צריך להיות מוזר ברמה של לבחור להיות כדורגלן ובמקום כל יתר האנשים לא להיות שחקן שדה, אלא להיות שוער, או נגיד לבחור קריירה של כדורסלן, אלא בתור שופט. מוזר ברמה של לגור בפתח תקווה ולאהוד מכבי, מוזר כזה. הקהל של אברטון היה מנומנם במהלך רוב המשחק בניגוד גמור לקהל החוץ שלא הפסיק לדחוף את קבוצתו. ככל הנראה הבירות, הפאי והנקניקיות לא הוסיפו לתצוגת הנפל שהציגו הבחורים בכחול. צמד מוקדם של ירמלנקו שיקף באופן מוחלט את המתרחש על המגרש למרות הבלחה רגעית של סיגורדסון שצמצמה את התוצאה, אך לא הועילה לבחורים של מרקו סילבה שנכנעו בתוצאה 3:1. בסיום המשחק, כאשר מרבית היציע התרוקן לאיטו, נשארו אבא ובן למחוא כפיים לשחקנים – "למה אנחנו כל הזמן מפסידים אבא" שאל הילד עם כשדמעות זולגות בזוויות עיניו, "אנחנו כל הזמן מפסידים, בן, כדי שכשננצח נעריך את השמחה יותר" השיב האב בחיוך תוך שמוחה את דמעות בנו. ככה כנראה יוצרים תרבות.
את יומנו הפנוי בליברפול בחרנו לבזבז בטיול בעיר, אחרי הכל מדובר ביום שמלכתחילה נועד לכישלון. איך אחרי הימים האחרונים לא נראה כדורגל היום, כאילו שאין פריימר שיפ או ליג 1? במהלך סיור קצר בעיר פגשנו קבוצה של צרפתים אשר עשו את הדרך הארוכה מפריז לעיר על מנת לצפות כמונו במשחק למחרת, טיול קצר איתם הבהיר לנו מה בא עלינו לטובה למחרת היום ובדיוק כפי שתכננו כך היה.
מחוגי השעון לא נעו מהבוקר, הזמן כמו עצר מלכת, משהשלמנו עם העובדה שלא ניתן לנצח את הזמן, הפנמנו כי עדיף להעביר את השעות הנותרות עד המשחק המיוחל בסביבת האצטדיון. לאנפילד יש הילה מיוחדת משלו. הסיפורים, ההיסטוריה, האוהדים, משהו שמיימי כמעט. אם במסענו הקבלנו את וומבלי למקדש אז אנפילד הוא בית כנסת. יותר מזה, אנפילד הוא בית המקדש. מספיק שתתקרב מספר רחובות מאנפילד וכבר תחוש באווירה. ההתרגשות, ההמולה, המעמד, גם בשעה כל כך מוקדמת של היום, הרגע הזה שהוא נגלה לפניך מבין הבניינים הינו רגע כביר ששווה את כל מה שבזבזנו עד עכשיו. אפילו אדם כמוני לא מצא כל הערה צינית דיה להסביר את היופי הזה, את התמונה הזו.
כארבע שעות לפני המשחק כבר קשה להתקרב לאיזור של אנפילד, ההמולה היא גדולה, הפאבים מלאים עד אפס מקום ובכל מקום שרים. כמה בירות ונקניקיות הצליחו לחתוך בגסות מזמן ההמתנה. שיירה של אוהדי פריז נלהבים מלווים בתופים ואבוקות עוררו את תשומת ליבם של האוהדים האנגלים והוסיפה מימד נוסף לתפאורה החגיגית כל כך. לאחר מספר שעות החלטנו שניצחנו את הזמן, הגיע הרגע ונכנסנו למגרש.
אפשר לומר שזו קלישאה שחוקה שאי אפשר להסביר את יופיו של אנפילד, אך ימים רבים לאחר המשחק עוד לא מצאתי דרך טובה דיה להעביר את האווירה שהמקום מספק. אנפילד הקשיש כבר קיים מעל 100 שנה, כבר ראה הכל ,כבר חווה הכל, אליפויות, גביעים, אסונות והפסדים, נראה כאילו שום דבר שיבוא עליו בעתיד לא יוכל להחליף משהו שכבר עבר, אולם על אף הקילומטרז' המרובה אשר עבר, נראה חדיש ומצוחצח להפליא. כל כיסא וכיסא כמו מזמין אותך לשבת ולקחת חלק בהצגה , לקחת חלק בסיפור שיסופר ויכתב בדברי הימים של ההיסטוריה המופלאה של המגרש המפורסם בעולם. הכניסה למגרש מחדירה בך התרגשות שאוהד כדורגל זוכה לה אולי רק בפעם הראשונה שאביו לקח אותו למשחק כדורגל, כמו אז שאבי לקח אותי למשחק באורווה, לראות את הפועל נגד ראשון לציון אי שם ב96.
כשעה לתחילת המשחק עלו להם על הדשא אגדות כדורגל – ניימאר, אמבפה, קאבני, טייגו סילבה בפריז וסאלח, סטאריג', הנדרסון ואליסון בליברפול. קולות השירה אשר בקעו מן היציעים בזמן שירת YOU WILL NEVER WALK ALONE היו קולות בעוצמות אשר לא שמעתי בחיים ואני אחרי הכל מתורגל בשירה מהיציעים. אין לכם מושג איזה טירוף הולך בטוטו לאומית, השירה הבלתי פוסקת מכל תושבי האצטדיון כאחד גברים, נשים וטף כלהקה אחת אחוזת טירוף ושיגעון כאילו מודעים לחובתם המוסרית לספק את חלקם ביצירת התפאורה המושלמת לחוויה הבאה עלינו לטובה. צמרמורות פקדה את כל גופי, שערותי סמרו ולאחר כל אלו לא נותר עוד דבר לומר והמשחק… התחיל.
תחילת המשחק היוותה העתק מדויק לתחילתו של המשחק הקודם של ליברפול מתחילת השבוע נגד טוטנהאם. ליברפול לוחצת בכל הכוח ומגיעה להזדמנויות קורצות, אך אינה מצליחה לכבוש. במהלך הדקות הראשונות הפנה מוטי את תשומת ליבי שהאנשים שיושבים לידי הם אוהדי פריז, אוהדי פריז אשר סיפקו תצוגת עידוד מכובדת שכללה שירה במהלך כל המשחק התפזרו ביציעי ליברפול כיוון שלא הצליחו להשיג כרטיסים ליציע האורחת. מספר דקות לאחר מכן הופיע שוטר ביציע, חמוש סיר קוסקוס על ראשו כמיטב המסורת, ופנה לאוהדים, לאחר שיחה של מספר שניות הבהיר להם השוטר כי אינם מורשים להישאר ביציע ולכן הוא מחויב להוציא אותם מהמגרש. לאחר פניה של אותם אוהדים לשוטר והבהרת המצב, ריחם עליהם השוטר, בגלל העובדה שעשו את כל הדרך מצרפת לטענתו, תוך קבלת הבטחה שלא יצרו בעיות מיותרות. דקות מספר לאחר התקרית הראשונה הופיע בשנית השוטר ביציע ופנה לאוהד מקומי שישב בשורה העליונה של היציע בדרישה שישב, לטענת האוהד כי אינו מסתיר לאיש, ענה השוטר כי כולם באצטדיון נדרשים לשבת על מנת לא לקלקל את חווית הצפייה. אולי ככה יוצרים תרבות? אחרי הכל האנגלים האלה לא באמת יודעים מזה לחץ בכדורגל, "מי ישמע" ליגת האלופות ושטויות כאלה, נראה אותם מצליחים להישאר שפויים כשעומר גולן, ימח שמו, מקבל כדור ברחבה בדרבי בדקה 90.
הלחץ הסיזיפי של האורחת נשא פרי, סטאריג' ניצל את שיתופו בהרכב והכניע את השוער הפריזאי. האקסטזה ביציעים הייתה בשיאה, דבר אשר סייע ללחץ אנגלי על הדשא אשר הוביל לשער השני הפעם של מילנר. ברגעים אלו הרגשתי שאני על ענן, מרחף, ללא משקל וללא כל דאגות. האושר, השמחה והטירוף אפפו אותי כמעט כמו חלום בלילה על אליפות של הפועל. ההרגשה לא עזבה אותי ואת האצטדיון כולו אפילו לאחר השער המצמק של מונייר. אם יש משהו שהפועל לימדה אותי במהלך חיי הוא שלכל דבר טוב יש סוף וכמו תמיד הסוף מגיע כשמתחילה לכונן בך ההרגשה שאולי הוא לא יגיע, כשאתה לא מצפה לו או יותר נכון, כשאתה בטוח שאתה בדרך הנכונה. שער מבריק של אמבפה סייע לנו להכיר את הצד השני ומשעשע יותר של היציע האנגלי, אוהד ג'ינג'י מבוגר, אשר במהלך המשחק רטן בדממה על כל פעולה שגויה של שחקני קבוצתו, לא הצליח לעצור עצמו והחל לצעוק תוך שמצריך ממוטי שימוש במטריה. אוהדים בשורה מתחתנו החלו לירות דעות באוויר כמו היו פרימו או קופמן ואילו שכני הצרפתים לא הורידו לשנייה את החיוך מהפנים. בדקות אלו כבר השלמנו עם העובדה שהסיפור גמור, מוטי התחיל לפמפם באוזניי את הנתון הפסיכי "מזה משנה? ראינו אשכרה ארבעה שערים… אתה קולט?" אבל אז קיבלנו אנחנו, מנוסים ככל שנהיה, שיעור נוסף בעד כמה מדהים ולא צפוי הוא הכדורגל. כמו בהזמנה הוא הגיע, חזר מפציעה בדיוק ברגע הנכון. בדקה האחרונה, פירמינו. 3:2, אנחנו על הגג של אנפילד.
קינוח. קינוח או מנה אחרונה הוא בדרך כלל מנה מתוקה המוגשת בסופה של ארוחה, לאחר הערב השמימי שעבר עלינו ארזנו את חפצנו וחזרנו ללונדון, ישנם עוד כמה שעות טובות עד הטיסה ובכן לא ציפיתם שמכורים כמונו לא ינסו לנצל את הזמן שנותר. אז לאחר הפקדת המזוודות בשמירת חפצים עלינו על הרכבת, בפעם האחרונה, הפעם לכיוון המגרש של קיו פי אר, משחק בליגה שניה, הפריימר-שיפ, כדורגל אנגלי אמיתי, כרטיסים במחירים שפויים, מגרשים ישנים וצפופים, משהו שיזכיר לנו את מה שבאנו ממנו ולאן אנחנו הולכים בשישי. המשחק הפעם הוביל אותנו למפגש מעניין, דרבי לונדוני נגד לא אחרת מאשר מילוול הידועה לשמצה.
ביציאה מתחנת הרכבת לקחנו כמה שניות לתהיה האם אנו עוד בלונדון או שחזרנו לישראל. כקילומטר מהמגרש לא ניתן להתעלם מכוחות המשטרה הפזורים באזור כאילו מתארגנים למשחק של ביתר בסכנין בהצגה כפולה עם דרבי תל אביבי ופסטיגל והכל באותו היום. כל האזור בודד על ידי שוטרים חמושים בסוסים, אשר לידם הסוסים המשטרתיים בארץ נראים כמו הכלאה בין סוס פוני לדובון איכפת לי. כשהתקרבנו לאצטדיון נדרשנו להזדהות על ידי השוטר שהגיב בפליאה לתשובה של מוטי שאין לנו כל העדפה מי ינצח, השאלה רק מי ימכור לנו כרטיס למשחק. "ככה זה פה כשמילוול מגיעה לאזור" ענה לנו השוטר הנדהם ושחרר אותנו לדרכנו.
במשרד הכרטיסים של קיו פי אר נאמר לנו שלא מוכרים כרטיסים לאנשים אשר אינם מחזיקים בתעודת חבר של המועדון מחשש שאוהדי מילוול ירכשו כרטיסים, אולם לקלף הלאומני ששמרנו בשרוול הם לא היו מוכנים, "אנחנו קרובי משפחה של תומר חמד, באנו להפתיע אותו בסיום המשחק, הנה תראה את הדרכון שלי אנחנו גם ישראלים" אמרתי למוכר החביב, אשר לא היה מוכן להסתכן בפגיעה בכבודם של בני משפחתו של כוכב קבוצתו ומכר לנו כרטיסים בשורה הראשונה בצמוד לספסל של הקבוצה ביתית. "אחרי הכל כל ישראל ערבים, זה לא זה לא ככה" חייכתי לכיוונו של מוטי תוך כדי הבדיקה הביטחונית, "מה אתה מחייך יא סתום, בישראל במשרדים של "לאן" זה בחיים לא היה עובד לך"…
הרמה בליגה השנייה באנגליה אינה קרובה לציפייה של זרים. המשחק חזק, מהיר ושוטף הרבה יותר ממה שאנו רגילים בארץ. בקרב ביציעים לא הייתה תחרות כלל. אוהדי מילוול, אשר מוקמו ביציע העליון, סיפקו מופע עידוד מרהיב אשר גנב את ההצגה. בקרב על כר הדשא המצב היה שונה. קיו פי אר שלטה בכל המשחק והובילה 2:0 עוד לפני שריקה למחצית, אך אנחנו לא שכחנו את המשימה לשמה הגענו. במהלך המחצית הראשונה, מחצית בה תומר חמד ישב על הספסל בגלל צום יום כיפור, ניסינו מספר פעמים, ללא הצלחה, לגנוב את תשומת ליבו בקריאות בעברית. בתחילת המחצית השנייה, בצאת הצום, עלה תומר להתחמם, במהלך הריצה שלו על הקו הצלחתי לגנוב את תשומת ליבו עם קריאות "אהה, נשמה, מה הולך? או "תומר, בוא לשחק בהפועל, נמאס מהלאומית כבר", קריאות אשר הובילו לחיוכים מצידו וניפוף לשלום כאילו היינו מקרים ותיקים, הוא לא יודע שבקיו.פי.אר אנחנו בני משפחה ממש.
בדקה השבעים נכנס תומר למשחק. תומר חמד הוא הכל חוץ מכדורגלן ישראלי. הוא מהיר, הוא חזק, הוא לא מפחד לעבוד קשה, ממש מושא להערצה. חמד הוא בעצם הכדורגל האנגלי, כדורגל חזק ומהיר שכל כך כיף להתאהב בו. בדקות הספורות בהם התרוצץ החלוץ הישראלי על המגרש ובדקות האחרונות של מסענו, עצרתי לחשוב בניסיון להבין מה יש להם האנגלים האלה בכדורגל שלהם שגורם לנו כל כך להתאהב, אחרי הכל זה לא רק האצטדיונים המפוארים, הקבוצות העשירות, השחקנים המוכשרים, הגולים או התרבות המיוחדת, זה משהו אחר.
ואז זה נפל עליי וזה היה כל כך ברור, מה שגורם לנו להתאהב בכדורגל הזה היא העובדה שברור לכל מה מניע אותם, הדבר שמניע את הסבתא הסוררת מטוטנהאם, מנצח הלהקה מווטפורד, האבא והבן מאברטון ולשוטר החמוש בסיר הכוס כוס מאנפילד זו אהבה, אהבה אמיתית וטהורה למשחק, אהבה שיוצרת סיפורים שגורמים לנו להתאהב ולהיקשר למשחק הזה. ברגעים אלו הבנתי שהסיבה שזכיתי לקחת חלק בטיול שכזה, הטיול הטוב בחיי, טיול שכלל חמישה משחקים בשלוש ליגות ושבעה עשר שערים, היא הסיבה שאני כל כך אוהב את המשחק הזה. אני קשור למשחק הזה ואין לי ספק שהסיבה העיקרית שאני אוהב כל כך את המשחק הזה היא קבוצה קטנה מישראל, שהיא אולי לא הקבוצה הכי טובה או הקבוצה הכי מוכשרת, אבל בלי ספק היא הקבוצה הכי טובה בשבילי.
בחצי מבט ראיתי את תומר חמד מחלץ קרן מעוד כדור אבוד, "תראה מה זה, יש לו תשובות לכל דבר במשחק הזה, הוא פשוט גדול על הליגה הזאת" אמר לי מוטי, "כן אהה" עניתי, "יש לו תשובות לכל דבר?! בוא נבדוק את זה, תומרר מתי המשחק נגד פתח תקווה בחוץ?".
