הקהל של הפועל ירושלים אוהב להשתמש באמונות תפלות: "יושב סופר את הדקות", שיר האוהדים המושקע והפופולרי ביותר הוא שיר הנאחס שאחריו תבוא ריצה של היריבה, למשחק נוקאאוט כדאי לעלות במדים שחורים ולפני משחק על תואר בארנה, גם אם הוא נגד קבוצה מהליגה הלאומית, מרימים טלפון לעירייה לוודא שאף אחד לא חושב בטעות לבנות במות לחגיגות ניצחון. אבל משבר סיום העונה האירופית שגורר רצף הפסדים בליגה הוא אמיתי לחלוטין וכבר עמד בכל מבחן סטטיסטי.

השנה המשבר עשוי להיות חמור מתמיד. אם בשנים רגילות יש משמעות ליריבה ולדרך, והפסד ברבע גמר נגד אחת הקבוצות החזקות במפעל מתקבל בהבנה אחרי תקופת התאוששות קצרה, השנה היא תישאר בחוב ללא מעט אוהדים ואנשי כדורסל. בקיץ, אחרי 15 עונות במפעל המשני של יול"ב על גלגוליו השונים, החליטה ירושלים לעבור לשחק בליגת האלופות של פיב"א שנחשבת למפעל חלש יותר. ההחלטה גררה לא מעט ביקורת, אבל מכשהתבררו הנסיבות היא התקבלה בהבנה: כחלק מהפיתויים הובטח לירושלים, מלבד בונוס כספי הולם, גם שאם תעלה לפיינל פור היא תארח אותו. עד עכשיו הפועל מטיילת במפעל הזה ונראית בדרך הבטוחה להביא את החגיגה האירופית לארנה וגם להגיע לשם כפייבוריטית, אבל ברבע הגמר היא תפגוש את טנריף וכל זה עשוי להישכח לחלוטין.

הקבוצה שנמצאת בחצי העליון של הטבלה בליגה הספרדית, סיימה את שלב הבתים הראשון במאזן זהה לזה של ירושלים (12-2), ובמשחקים נגד חולון נראתה גדולה על המפעל הזה. ואם זה לא מספיק, היא גם תהנה מיתרון הביתיות שבשיטת ההפרשים משמעותו שהיא תארח את המשחק השני אצלה באי (שאמנם שייך לספרד, אבל נמצא אי שם באוקיינוס האטלנטי מזרחית למרוקו) ובשלב הקודם היא כבר מחקה שם פיגור גדול והוכיחה שגם מקדמה של 15-20 הפרש בארנה לא מבטיחה כלום.

רגע לפני השבוע שיכריע גורל של עונה שלמה, זמן להיזכר בשלושת תצוגות השיא של ירושלים באירופה, בתקווה שאחת מהן תפנה מקום על הפודיום בחודש הקרוב.

3) 2005/2006 כשטפירו גבר על בודירוגה

משחק 2, רבע גמר יול"ב (הפרשים) ניצחון במלחה על וירטוס רומא 74:56

בקיץ 2005 רכש את הפועל ירושלים האוליגרך הרוסי ארקדי גאידמק והקבוצה העמידה תקציב שטרם ראתה במטרה לשבור את ההגמוניה של מכבי תל אביב ולהחזיר את גביע יול"ב הביתה. בניגוד לאורי אלון, הבעלים, שבהמשך התברר שאת הונו עשה בעסקים די מפוקפקים ובתוכניות סאטירה כונה "החשוד בפלילים בקונגו, צרפת ובלוטרקי יוון", לא ממש התעניין בתהליך, ובנה במיידי קבוצת גלקטיקוס שמורכבת משחקני נבחרת וזרים של 400-500K דולר.

אין ספק שהיה מדובר באחד הסגלים המוכשרים ביותר שהעמידה הקבוצה עם שמות כמו הוראס ג'נקינס, מריו אוסטין, רוג'ר מייסון ומאיר טפירו, אבל היה שם גם המון אגו וחדר הלבשה נפיץ שלארז אדלשטיין שאימן את הקבוצה לא ממש הייתה שליטה עליו. הדבר בא לידי בכדורסל סוליסטי כשקשה היה לדעת מה תקבל מהקבוצה ביום נתון ולכן במשחק ההוא, כשהיא הייתה עם הגב לקיר, לא היו הרבה סיבות לאופטימיות: רומא הגיעה לירושלים עם יתרון של 8 נקודות מהמשחק הראשון, כשהיא מציגה לראווה את הכוכב הגדול ביותר שדרך על הפארקט במלחה. אמנם הוא היה בשלהי הקריירה והרבה מעבר לשיא, אבל הסרבי דיאן בודירוגה כבר היה בדרגת אליל בכדורסל האירופי והאחרון שתרצה לפגוש במשחק מכריע.

גם הגומלין נפתח רע מאוד עם פיגור 11-0 ו-25 נקודות בלבד במחצית הראשונה שרק הגנה טובה שמרה את הקבוצה במשחק, אבל בחצי השני הקבוצה התפוצצה ונתנה את תצוגת השיא שלה בדיוק בזמן. הזרים איפסו כוונות והכניסו את מלחה לטירוף, אבל מעל הכל זה היה הלילה של אחד הסמלים הישראליים הגדולים בתולדות המועדון: בעונה בה התקשה להסתגל לתפקידו כשחקן משלים וכמה שבועות אחרי שנקלע תגרה אלימה עם חברו לקבוצה הוראס ג'נקינס באמצע משחק בפריים טיים, טפירו הוציא את כל העצבים על האיטלקים עם 20 נקודות ומשחק אול-ארואנד מצוין כשהוא מקנח בשלשה על הפנים של בודירוגה (שבצד השני גם חטף גג מהדהד מרוג'ר מייסון ולעולם לא ישכח את הביקור באולם הצנוע) ואסיסט נהדר לתמאר סליי שסגרו את הסיפור. הקבוצה ההיא לא עמדה בציפיות המוגזמות שהיו ממנה והתפזרה בקיץ, אבל במהלך 10 עונות בהן לא הצליחו לשחזר את ההישג ולהגיע לחצי גמר המפעל היא צברה הרבה יותר קרדיט בזיכרון הקולקטיבי של האוהדים. אבל כמה היה שווה לחכות…

הדקה האחרונה במשחק

2) 2016/2017 תחילתה של יריבות מופלאה

חצי גמר יורוקאפ, משחק 2 (הטוב מ-3) ניצחון 79-66 על ולנסיה בארנה.

בניגוד לשאר המשחקים המדוברים, המשחק הזה לא העלה את ירושלים שלב ובסדרה הזו היא בכלל הפסידה.

אז למה הוא מדורג כל כך גבוה? גם בגלל שולנסיה, שבסיום העונה זכתה באליפות ספרד, היא ככל הנראה הקבוצה האיכותית ביותר שירושלים פגשה ב15 עונות ביורוקאפ על גלגוליו השונים, גם בגלל שהניצחון הזה הגיע משום מקום באחד השבועות המתסכלים ביותר שידעה הקבוצה, ובעיקר כי הוא זכור לי כחווית הכדורסל העוצמתית ביותר בארנה.

הפועל ירושלים של לפני שנתיים סבלה מסכיזופרניה. אחרי שלוש שנים בהן התגאו בצביון הישראלי של הקבוצה, אורי אלון וגיא הראל בנו קבוצה מרובת זרים בניצוחו של האיטלקי סימונה פיאניג'יאנה במטרה להפוך לכוח משמעותי גם באירופה. בליגה הקבוצה אמנם זכתה באליפות, אבל לאורך רוב העונה התקשתה מאוד וידעה לא מעט משברים, אבל ביורוקאפ נטול החוק הרוסי, השלישייה האחורית ג'רלס-דייסון-קינזי בצוותא עם אמארה סטודרמאייר, שלאט לאט התאקלם באירופה, הובילה אותה לעונה מצוינת ואחרי ניצחונות גדולים על סנט פטרסבורג וגראן קנריה, לחצי הגמר לראשונה מזה יותר מעשור.

בהתאם לאותה סכיזופרניה, את השבוע של הסדרה הפועל פתחה בתבוסה בדרייב אין וגם במשחק הראשון היא הובסה בספרד במה שעדיין זכור בקרב חלק מהאוהדים כ"אסון ולנסיה", ולא בגלל ההפסד, שבסך הכל שיקף נאמנה את פערי הרמות: עשרות האוהדים שטסו עם הקבוצה למשחק סבלו מהתנכלות של המאבטחים ובכלל לא הורשו להיכנס לאולם. חלק מהאוהדים זעמו על ההנהלה, שלטענתם לא עזרה להם מספיק ועל גיא הראל ואורי אלון שלא יצאו מהאולם, כשגם החזר כספי על כרטיסי המשחק וכל הוצאות הנסיעה לא מנע משבר אמון בין שני הצדדים במסגרתו החליטו קומץ אוהדים להביע מחאה ולא לעודד ברבע הראשון בגומלין.

אבל מהג'אמפ בול, למעט אותה מחאה וויכוחים ביציע שקצת העכירו את האווירה, הכל נשכח. הפועל פתחה מצוין עם 24-14 ברבע הראשון הראשון והדליקה את 9000 האוהדים שויתרו על מנוחת הצהריים של שישי, כשהרעש גורם לקבוצה האורחת לנהל את פסקי הזמן בעמידה באמצע המגרש. ברבע השני והשלישי ולנסיה השתלטה על המשחק והיה נראה שהפועל, שנכנסה ב4- לרבע הרביעי, תישאר רק עם המחמאות, אבל היו לה תוכניות אחרות והרבע הרביעי נגמר ב26-9 מדהים. קרטיס ג'רלס, הבאנקר ההתקפי של הקבוצה שלא פגע בכלום בשלושת הרבעים הראשונים ויותם הלפרין, אחרי כל כך הרבה שנים שהושמץ על התפקוד שלו בקלאץ', עלו בטירוף והתחלקו שווה בשווה ב-4 שלשות רצופות שהפכו את התוצאה ונתנו את האות למטווח שנמשך עד הסיום, טרנס קינזי התעלל בסן אמטריו, כוכב הקבוצה היריבה וניצח על תצוגת תכלית בהגנה שהשאירה את ולנסיה ללא נקודות ב-5 דקות האחרונות, כשרק דקה לסיום בפער דו ספרתי שהכרוז צעק "אין שקט, אני רוצה לחזור לולנסיה!" התחילה לחלחל ההבנה שהניצחון באמת בהישג יד.

במשחק השלישי ולנסיה ניצחה בקלות, אבל אם במקרה דרכן של שתי הקבוצות יצטלבו שוב, הסדרה הזאת בהחלט תהדהד וכמו שלמכבי תל אביב יש את צסק"א ופנאתינייקוס, אחרי 20 שנה של השתתפות במפעלים אירופיים, גם ירושלים זכתה בנמסיס בינלאומית שהמשחקים מולה תמיד יהיו פיקנטיים.

1) 2003/2004 והגביע בארון

גמר גביע יול"ב (משחק בודד), ניצחון 83:72 על ריאל מדריד בשרלרואה.

היה לכם ספק לאן כל זה מוביל?

2003-2004 הייתה שנת שיא בכדורסל ובספורט הישראלי. הנבחרת הגיעה לרבע גמר הירובאסקט בפעם היחידה ב30 השנה האחרונות, מכבי תל אביב זכתה ביורוליג אחרי שאירחה את הפיינל פור, גל פרידמן ואריק זאבי זכו במדליות באולימפיאדת אתונה, ועדיין הפועל ירושלים שהמשחקים שלה באירופה לרוב מעניינים רק את האוהדים שלה ואת עכברי הכדורסל, מצאה את הדרך לשערי עיתוני הספורט לכמה ימים.

שאר המשחקים הנ"ל שוחקו בשנים בהן הושקעו בירושלים תקציבים גדולים, ודווקא הקבוצה הצנועה של שרון דרוקר בה שיחקו שלושה ולפרקים שני זרים הצליחה לעשות את הבלתי יאומן. מעבר לזה, היה בה הרבה בלאגן ובתחילת העונה היא נראתה כמו אכזבה, אבל ברגע שהיא התחברה זה נראה מצוין: וויל סולומון, אחד הזרים הכי מוכשרים בתולדות המועדון אבל גם אחד הצבעוניים שבהם מצא את החיבור עם המאמן והשחקנים והצליח לתרגם את היכולת להצלחה קבוצתית, דורון שפר הוריד חלודה אחרי שנתיים פסק זמן מכדורסל ושנה בקצה הספסל של מכבי, ויחד עם קלי מקארתי שהגיע באמצע העונה והתאים כמו כפפה הם הובילו את הפועל לריצה אירופית יפה שכללה את ריטאס וילנה של רמונאס שישקאוסקאס ברבע וניצחון במותחן מול ז'לז'ניק בחצי, אבל בגמר חיכתה להם יריבה ברמה אחרת. ריאל מדריד לא הייתה אימפריית כדורסל כמו היום, אבל עדיין לא היה ברור מה עשתה במפעל המשני ובסגל שלה היו לא מעט שמות שמעוררים געגועים בקרב חובבי כדורסל אירופי כמו אלמר בנט, אלברטו הררוס ואנטוניס פוטסיס. אבל הפועל נסעה לבלגיה מלווה באלפי אוהדים שברור לה שאם כבר הגיעה עד לשם במשחק אחד הכל אפשרי והיא ממש לא מתכוונת להיות שטיח.

היריבה הייתה חזקה ובעיקר עמוקה יותר, אבל באותו ערב כל השחקנים של ירושלים היו בשיאם ובמצב כזה היה קשה מאוד לעצור אותה: שפר ניהל את המשחק מצוין, סולומון ומקארתי להטו מבחוץ, טונג'י אווג'ובי (איפה עוד מייצרים כאלה?) שלט בצבע וגם שחקני המשנה-עידו קוז'יקרו, משה מזרחי וארז כץ לא פחדו מהמעמד והיו האקס פקטור.

הפועל שלטה לחלוטין במשחק, ההפרש כבר עבר את ה-15 וריאל מדריד נחנקה תחת הלחץ שהיה כולו עליה, אבל לקראת הסיום היא יצאה מההלם והצליחה לצמק עד ל5- כשתי דקות לסיום ולהחיות את השדים אצל הקהל המאזוכיסט ולמוד האכזבות ביותר בספורט הישראלי. אבל דורון שפר הזכיר לכולם למה קראו לו אייס-מן בשנות ה-90 ועם סל גדול מחצי מרחק אחרי שניער מעליו שני שומרים עצר את המפולת וסגר את הסיפור בדרך להיסטוריה.

גם אם ירושלים תצליח לשחזר את ההישג ולזכות שוב בתואר אירופי, יהיה לה קשה לעשות את זה בכזה סטייל ולהיות מרגשת כמו הקבוצה ההיא שגילוי נאות – גרמה לכותב הטקסט, שבכלל גדל בתל אביב ולא התחבר לשתי הקבוצות בעיר, למצוא בית ספורטיבי מעבר לכביש 1.