לאמא שלי היה דוד ששרד את השואה. כשהייתי פוגש אותו (זה היה בדרך כלל או בלוויות או באזכרות) הייתי שואל אותו "מה חדש?" והוא היה עונה לי "התאריך!!"

וככה עם השנים הבנתי משהו על החיים. מה בעצם מרגיע בחיים האלו? חופשה על אי בקריביים? ביקור בחוף הצפוני של הוואי? כולם חושבים שכן, אבל אני הבנתי שמה שמרגיע את רוב האנשים זה לעשות את אותם פעולות קבועות בכל יום – שעון, שיניים, קפה קטן, מה היה בלילה בנ.ב.א, נסיעה בפקקים לעבודה, עוד קפה קטן בעבודה, דיבורים על כדורגל וספורט בעבודה ואז מגיע סוף שבוע של משחקי כדורגל מעבר לים + משחק ב״ליגה ה-6 של אירופה״ (לוזון אתה גאון) עם קבוצת הנעורים שלך.

וככה, למרות שהרוב חושבים שמה שמרגיע בחיים זו חופשה על אי בקריביים (סתם ברור שכן), הדברים הקטנים והקבועים הם המקום הבטוח והמרגיע בחיים. כמו שללכת לכדורגל בסוף שבוע עם הילד (וגם את זה הם רוצים לקחת לנו) ולראות את הקבוצה שלך זה בדרך כלל כיף. אלא אם אתה אוהד קבוצה בסגנון של הפועל חיפה.

לאהוד קבוצה בסגנון של הפועל חיפה כרוך בהמון סבל מתובל במינונים קטנים של אושר בתוספת של קבוצה מעבר לכביש שחוגגת לך על הראש תארים, אבל המזל בחיים הוא שגם במשוואה מתמטית יש לפעמים סטיית תקן ולפעמים, משום מקום, מגיעה עונה כזאת שהכל מתחבר בצורה שגם אחלה אנתרופולוג לא יצליח להסביר. פתאום יש לנו קבוצה שכיף לראות אותה, כל שחקן נלחם ומחובר למועדון והשחקנים אשכרה באים להודות לקהל, שזה הכי יפה לראות.

וההרגשה הזאת לפני דרבי, שהיא בדרך כלל חתיכת סיוט כמו ללכת לרופא שיניים, פתאום הופכת להרגשה אחרת. בכללי אני די שונא משחקים כאלו כמו הדרבי. ככל שהשנים עוברות גם הגוף כבר לא בנוי להתרגשות הזאת שלפני משחק גדול. אז כל השבוע אני חוזר בלב על המנטרה המרגיעה "זה רק כדורגל, זה רק כדורגל, זה רק כדורגל". נכון, זה רק כדורגל, אבל זה דרבי וזה אפילו דרבי שאנחנו מארחים ואנחנו יודעים שמ-1995 לא ניצחנו דרבי שאנחנו מארחים אז על מי אני מנסה לעבוד עם המנטרה הטיפשית הזאת??

זה דרבי וזו מלחמה וזה קרב על העיר ועל הכבוד שלנו. היום אנחנו השכנים המעצבנים של העיר כמו שאלכס פרגוסון קרא לאוהדי הסיטי בזמנו, והיום אנחנו אלו שאומרים למי שאמר בזמנו שאין בחיפה מקום ל2 קבוצות לעשות סיבוב בעיר ולהרגיש את האווירה, וכמו עוף החול אתה מגיע לסמי עופר ויש קרוב ל-10,000 אדומים שזה מדהים. כי ב-33 השנים האחרונות הקבוצה מעבר לכביש לקחה 12 אליפויות ו-5 גביעים ואנחנו עם אליפות אחת קטנה גדולה.

זהו אחרי 22 שנה לקחנו דרבי בית וזה כשלעצמו מספיק לי לעונה שלמה. אבל מה לעשות, בחיים לדברים הטובים מתרגלים מהר מאוד ובשבוע שעבר, אחרי התיקו 1-1 באשדוד (דרך אגב נשבע לכם שאת הסידרה מנהרת הזמן צילמו באיצטדיון באשדוד) אני רואה פרצופים אדומים שנראים כאילו הרגע הם ראו משחק שבסיומו הפועל שלנו ירדה ליגה. אנשים תפסו את הראש כמו עובד בביטוח הלאומי שמגיע למיחם של המים ורואה שאין מים חמים לתה. אז אני אומר, קמת בבוקר אחרי שלקחת דרבי כל השאר זה בונוס…

פעם בקריית חיים היו שרים ״ליברפול באנגליה, הפועל בישראל״, אז היום צריך לשיר את זה ״לסטר באנגליה, הפועל בישראל, היידה הפועל״. ובשביל להמשיך לשיר את זה, אני מקווה שבשבת נוציא מים מהסלה באשקלון כדי להמשיך את העונה החלומית הזאת ועד שהעונה תיגמר נמשיך לקום כל בוקר לעבודה ולחלום על חופשה בקריביים או על אירופה באדום…