ליברפול כבר הרבה מאוד זמן לא זכתה בתואר משמעותי. ליתר דיוק, מאז עונת 2004-5, עונת הזכייה ההיסטורית בליגת האלופות מול מילאן. כדי להיזכר באליפות צריך לחזור לימי רוזנטל בשנת 90 -89. מאז היא זכתה בגביע ליגה אנגלי, שאמנם מעניק מעט יוקרה, אך הוא מהווה עוד פרט חסר חשיבות במדבר הזכיות הצחיח של ליברפול בעשור וקצת האחרונים.
התמונה העגומה הזאת עלולה לתת את הרושם שהמועדון ירד מגדולתו והפך לעוד מועדון היסטורי אך חסר חשיבות, אבל זה לא לגמרי נכון. בתקופה המדוברת ניתן לחזור אחורה לאנפילד ולצפות בקבוצות שהציגו כדורגל מצוין ואטרקטיבי. ליברפול של העונה שעברה הייתה כזו, בהובלת מוחמד סאלח. גם בעונת 2013 הקבוצה נלחמה על האליפות עד לרגע האחרון, אבל לצערה כשלה ברגע האמת.
ליכולות הקבוצה של 2013 לא היה המשך. עזיבתו של סוארס לברצלונה ודעיכתו של הקפטן ג'רארד, ניבאה שליברפול תתקשה לשחזר את היכולת מהעונה הזו. במה שונה העונה הקרובה?
רבים חשבו שהקבוצה ב-2018 תהיה בעלת גורל דומה לאחותה הצעירה בארבע שנים. מכירה של פליפה קוטיניו בינואר 2018 לאותה ברצלונה הייתה סיבה טובה להאמין שהנבואה תתגשם, אבל ליברפול של אותה עונה, ללא קוטיניו, נעצרה בליגת האלופות רק בגמר מול ריאל מדריד, והיא התחזקה בכל נקודות החולשה שלה מאז.
אי אפשר להתחיל לדבר על החיזוק של קלופ העונה מבלי לדבר על אליסון, והפיל שבחדר – קריוס. קריוס, על אף מופע האימים שלו בגמר מול ריאל, אינו שוער גרוע. הוא פשוט לא ברמה של קבוצה שמגיעה לרגעים האלה. קלופ הבין את זה הקיץ וצירף את שוער נבחרת ברזיל, שהיה אחד המלפפונים החמים באירופה העונה.
הסגל העונה בליברפול התחזק לא רק כתוצאה מרכש, אלא גם בשל חזרה של שחקנים שהושבתו לתקופה ארוכה. קליין הוא אחד מהם. המגן הימני יוסיף עומק לסגל ויאבק בקרב לא פשוט עם אלכסנדר ארנולד, שתפס את מקומו העונה. עמדת המגן השמאלי תאויש על ידי רוברטסון ומורנו. הראשון הוכיח שהוא שייך לרמה במיוחד בצד ההגנתי, אבל גם עם לא מעט הבלחות בחלק ההתקפי. השני עדיין צריך להשתפר במשחק ההגנה. את מרכז ההגנה מאיישים סגן אלוף העולם לוברן, שהיה חלק משמעותי בהישג של קרואטיה במונדיאל, ואן דייק המצוין שעיצב את ההגנה בינואר, ומאטיפ – גם הוא בלם ברמה גבוהה, אחראי, שנותן הרבה שקט. החלק ההגנתי היה עקב אכילס של ליברפול בעונה שעברה – הצטרפותם של קליין ואליסון עשויה לייצב את החלק הזה.
בקישור ליברפול זכתה סוף סוף במבוקשה, הצליחה לשים על ידה על נאבי קייטה הנהדר, וצירפה אליו את פאביניו – שאמור לשמש כגרזן במרכז הקישור ביחד עם הנדרסון. שקירי, שחקן שהיה בקבוצות גדולות ופוספס איכשהו בסטוק בשנים האחרונות, צורף אחרי מונדיאל נהדר. אליהם מצטרפים מילנר הכבר-יחסית מבוגר ואלכס צ'מברליין (שצפוי להיעדר רוב השנה בשל פציעה) וללאלנה, שעדיין לא ברור אם הצליח להתאושש לגמרי מהפציעות שפקדו אותו.
ועכשיו לדובדבן והחלק ההתקפי. מוחמד סאלח, שאין סופרלטיב שלא נאמר על העונה שלו אשתקד, פירמינו "החלוץ המדומה" שמבקיע כמו חלוץ ומבשל כמו קשר (27 שערים ו-17 בישולים בכל המסגרות) וסדיו מאנה שעושה קסמים בצד שמאל, ושפעולה אחת שלו יכולה לנצח משחק מול כל קבוצה. אפשר לכלול את שקירי גם כאן, אבל קשה לראות את קלופ מוציא את אחד מהשלושה הללו מההרכב, למעט במקרים של פציעות. דניאל סטאריג' חוזר מהשאלה, ועשוי להיות תוספת משמעותית בעונה ארוכה.
אל תהמרו על עונת סגנות עבור "המייטי רדס" בעונה הקרובה – הם עשויים בהחלט לאיים על תואר משמעותי אחרי תקופה כל כך ארוכה.
