חגי תשרי כבר מסתיימים ומסקנה אחת מרכזית עולה מליגת ג'אפניקה – ברגע שוולאדן איביץ' מחליט לנצח, הוא פשוט עושה את זה, לעיתים בלי למצמץ.
על פניו זה נשמע פשוט, אפילו שחצני, אבל המציאות מכריעה. זה לא רק החילופים, אלא גם שינויי המערכים וההתאמות הקטנות. מכבי תל אביב עולה חדה יותר, מוכנה יותר ומדויקת הרבה יותר למחצית השנייה. העובדה שאיביץ', לעומת קודמו, לא מכיר את הליגה הישראלית, כפי שאוהבים לציין מיטב פרשני ארץ הקודש, עומדת לזכותו. ניכר כי ההכנה שלו לכל משחק מדוקדקת, וגם אם תוכנית המשחק שלו אינה יוצאת אל הפועל – הוא פרגמטי ויוזם שינויים בלי שום חשש.
קשה לבצע השוואות לפאולו סוזה אחרי זמן קצר כל כך, אבל כבר העונה הצהובים השיגו הרבה יותר נקודות בזכות המאמן שלהם, לעומת העונה הפושרת של ג'ורדי קרויף. כי מה שאיביץ' הביא איתו לקריית שלום הן תבניות משחק פשוטות. הוא לא מנסה להמציא מחדש דברים, והוא לא נסוג לאחור. הדוגמה המובהקת ביותר לתבניות הברורות היא אופי הקישור. בדרך כלל איביץ' ישחק עם קשר אחורי מרכזי קלאסי (גלזר/פרץ) ולפניו שחקן שמסוגל ללחוץ גבוה (גולסה ולעיתים גם פרץ) ולצידו קשר שמסוגל להעביר את כובד המשחק קדימה בצורה מהירה. מיכה האיכותי ביותר בעמדה הזו, אחריו ניצב ברסקי שהוא מוסר איכותי ולבסוף ריקן, שעדיין משום מה מקבל דקות (עיינו ערך הגמר במושבה).
בנוגע למשחק ההתקפה, הצהובים נהנים לרווח את המשחק דרך המגנים (דסה, קנדיל, דוידזאדה וסבוריט – כולם מגנים עם יכולות התקפיות), מייצרים מכבש על היריבה דרך הנעת הכדור וכניסות חכמות של שחקני האגף. ואם כבר שחקני אגף, צ'יקו אופואדו מסתמן ככלי שמסוגל לשבור מערכים מעובים. העוצמה, המהירות וגם היכולת האישית, מגוונת את משחק ההתקפה של איביץ'. הייתי שמח לראות את צ'יקו משתלב יותר.
עוד יותר ניכרת ההבנה שכל משחק תלוי בו, ואם השחקנים שלו יעשו את החלק שלהם – לצד השני אין יותר מדי אפשרויות להגיב. זה בא לידי ביטוי במשחק בטרנר, מול מכבי חיפה במחזור הראשון של הליגה וגם בזכייה בגביע הטוטו. היכולת להתאים את עצמה ליריבה ולהציג גרף שיפור במחצית השנייה היא לא רק עדות לשיפור במובן הגופני (וכל זה בלי טוריחו), אלא לאימון מתודי של המאמן. עד כמה מתודי? אלי דסה הפך בשבועות האחרונים לכלי ההתקפי עליו חלמו בקריית שלום ולא האמינו. שני בישולים מול רעננה, שער ניצחון דרמטי על נתניה ועוד אסיסט במאני טיים מול מכבי חיפה. אלי, היית או חלמנו חלום?
ועוד משהו לגבי מכבי חיפה. אני לא מתיימר לפתור את הבעיות (ויש יותר מדי כאלה) אצל הירוקים, אבל נדמה לי לפחות שהמרכזית שבהן היא הצורה שבה הם משחקים בשנים האחרונות. תבניות המשחק תמיד נסוגות, תמיד מסתגרות ופחות מסתמכות על לקיחת יוזמה. האנשים במכבי חיפה דואגים להאדיר את המועדון, ואת העובדה שהם מועדון גדול – אבל על הדשא רואים קבוצה שחושבת בקטן. אז נכון שמשחק יוזם עלול להוביל לטעויות במיקום ההגנתי, לפתיחת שטחים וקשיים מול צפיפות של היריבות. אבל ברצינות, איך מכבי חיפה תתקדם עם כדורגל כמו שהיא הציגה במושבה? איך היא חושבת על מאבק על תארים (העונה, בעוד שנה או בעוד שש שנים) כשהיא לא מצליחה לייצר כמה דקות רצופות של הנעת כדור, של יצירת מצבים ולחץ על היריבה. בצורה הזו נוצר דיסוננס בעייתי, כי מצד אחד היא רוצה לנצח את אלו שהיא מסמנת כקטנות והיא מתקשה ליזום מולן, במקביל היא מחפשת להתגונן ולשחק סגור מול שתי הגדולות. נדמה שקשה לקבוצה לסגל לעצמה שתי שיטות שונות כל כך, אז אולי פשוט עדיף לה לשחק בשיטה אחת ולשכלל אותה כמה שאפשר.
