קצת יותר משלוש שנים אחרי משחקו האחרון במדי מיאמי ובנ.ב.א בכלל, כריס בוש יזכה בכבוד של לראות את הגופיה והמספר שלו יוצאים לגמלאות בגבהים של האמריקן איירליינס ארנה. רגע מתוק, כזה שכל שחקן מייחל להיות חלק ממנו יום אחד, אבל במקרה של בוש, זה מגיע הרבה יותר מוקדם ממה שהוא תכנן.

התחלה, אמצע וסוף

בחירת סנדוויץ' בין כרמלו אנתוני ודוויין וייד בדראפט המפורסם של 2003, בוש שיחק את רוב הקריירה שלו בטורונטו, שם גם היה לו תפקיד יותר גדול ומספרים קצת יותר מרשימים. אבל את החותם הגדול שלו על הליגה הוא השאיר במדי מיאמי, כצלע השלישית ב-Big 3 שחוברו להם יחדיו בסאות' ביץ', עם 4 גמרים ו-2 אליפויות לצד וייד, שנמצא לקראת סיום סיבוב הפרישה שלו ויהיה נוכח, עדיין במדי מיאמי, ולצד אחד לברון ג'יימס, שבעצמו פירק את אותה חבילה לפני 5 שנים.

אנתוני בדרך החוצה מהליגה אחרי שהוא הפך ללא רלוונטי. ג'יימס עדיין אחד השחקנים הטובים בליגה (אולי הטוב בהם), אבל עונת הבכורה שלו בעיר המלאכים הלכה פחות טוב מהמתוכנן. וייד? הוא נותן המון רגעי קסם בעונת הפרישה שלו, קולע 14.3 נקודות למשחק ב-25.6 דקות כשהוא אחרי יום הולדת 37. איפה בוש היה נמצא על הסקאלה הזו?

קשה לדעת. אחרי שג'יימס נטש לקליבלנד, בוש פלירטט קצת עם יוסטון, אבל בסוף נשאר במיאמי עם חוזה מקסימום ל-5 עונות ו-120 מיליון דולר. זה הלך טוב למשך רוב העונה, כשבוש נהנה להיות במרכז העניינים וההתקפה שוב, אבל קריש דם שהתגלה אצלו בריאות השבית אותו עד לסיום העונה. הוא חזר עונה אח"כ והיה מצויין, אבל אחרי ששיחק 53 משחקים התגלה קריש דם נוסף, הפעם ברגלו, שהשבית אותו שוב להמשך העונה והפלייאוף.

בוש ניסה לחזור בעונה (2016-17) אח"כ, אבל מבחינה רפואית זה לא היה אפשרי. אחרי שהוא שוחרר על ידי ההיט בקיץ 2017 (בעיקר רצו לשחרר מקום מתחת לתיקרת השכר לקראת העונה הבאה), פט ריילי אמר: אף שחקן אחר לא ילבש את הגופייה עם הסיפרה מס' '1'. אנחנו לא יכולים לחכות ליום שבו נעלה את הגופייה שלו לגג האולם.

האליפויות

לבוש היו לא מעט קליעות קלאץ' בקריירה, גם במדי טורונטו וגם מדי מיאמי. הוא היה קולע באחוזים יותר טובים מלברון ו-וייד ברבע האחרון בעונות האליפות, אבל הוא שיחק הרבה פחות. אבל שני הרגעים הכי זכורים ממנו כשחקן הגיעו באותו משחק – משחק מס' 6 של סדרת גמר 2013.

19 שניות לסיום, בפיגור 3 נקודות, כשהאליפות כמעט בכיס של סן אנטוניו, מיאמי יצאו להתקפה אחרונה. לברון החטיא שלשה, אבל משך אליו שמירה כפולה, מה שהשאיר את הספרס בלי שחקן גדול מתחת לסל. בוש לקח את ריב' ההתקפה מעל ג'ינובילי ודני גרין ושיחרר את הכדור מהר לריי אלן בפינה. עד היום אפשר לשאול את פופוביץ' למה דאנקן לא היה על המגרש באותה התקפה. השאר היסטוריה. או שלא?

אותו משחק לא הסתיים עם שלשה של אלן, אלא הלך להארכה. כשמיאמי מובילים ב-3 נקודות, לסן אנטוניו הייתה הזדמנות אחרונה עם כדור מהצד. הם חיפשו את גרין, שלהט באותה סדרה (לפחות בהתחלה). סן אנטוניו הצליחה להעביר את הכדור אליו לפינה, אבל בוש Was All Over Him. הביג מן של מיאמי היה זריז מספיק לזהות את המהלך, וחסם את הזריקה, שולח את הסדרה למשחק מס' 7. במשחק 7 הוא לא קלע נקודה (זרק רק חמש פעמים), אבל כרגיל, הרבה מהתרומה שלו בריפיט של מיאמי לא תמיד באה לידי ביטוי בטורי הסטטיסטיקה.

בוש הוא הרבה יותר משני המהלכים שמוזכרים למעלה. הוא קלע 24 נקודות במשחק שנעל את האליפות הראשונה של השלישייה ב-2012. באותו פלייאוף (בוש פספס לא מעט ממנו בגלל פציעה בשרירי הבטן) הוא היה מצויין גם במשחק מס' 7 נגד בוסטון בגמר המזרח. שנה אח"כ, בפלייאוף 2013, בוש רשם משחק של 20 נק' ו-19 ריב' בניצחון הקריטי מול שיקגו במשחק מס' 3 של חצי גמר המזרח. הוא גם אול-סטאר 11 פעמים (שיחק ב-9), ומדליסט זהב ביחד עם ה-Redeem Team בבייג'ינג.

חלק חשוב משינויים גדולים

בוש הוא לא רק רגעים גדולים בזמן המשחק. הוא גם מסמל תקופות מעבר בין עידנים, וסגנונות בליגה. בין אם זה המעבר לסמול בול, ההעדפה של שלשות על זריקות שתיים ארוכות (וחיפוש יעילות באופן כללי), הסתמכות על גבוה שיכול לעשות הכל, וגם החיפוש אחרי חבירה לכוכבים אחרים במקום לנסות להוביל קבוצה בעצמך, בוש היה חלק גדול מזה.

האם יש פספוס כלשהו בסיפור של בוש? חוסר מזל לקראת הסוף יותר מאי-מימוש איזשהו פוטנציאל. הוא היה אחד הביג מנים הטובים בליגה למשך כמעט עשור, היה חלק אינטגרלי באליפויות, מדלייה אולימפית מוזהבת. פחות או יותר סימן וי על הכול. הוא החבר הפחות נוצץ בשלישייה אולי הכי נוצצת, אבל הוא עשה את התפקיד שלו באופן מושלם, וכשהגופייה שלו תימשך לאט לאט לכיוון גג האולם, הוא ידע שמה שכן היה גובר בהרבה על מה שעוד יכל היה להיות.