דו קרב הפנדלים הפך לטראומה גדולה עבור אומות כדורגל מסוימות. איך שימוש בתחומי הכלכלה והפסיכולוגיה שינה את תפיסת הלחימה בדו קרב הפנדלים? ויש גם קשר ישראלי

*הטור מוקדש לזכרו של יוסף דגן ז"ל, שהלך לעולמו השבוע, והביא תרומה אדירה לקידום הכדורגל העולמי

בהרבה מקרים בעולם הכדורגל אנחנו כישראלים נוטים לנכס לנו הצלחות. לדוגמה – כששחקן ששיחק כאן מצליח בכדורגל העולמי, מאיגביני יעקובו עד לטוני וואקמה, חלקנו רואים בהצלחתם את הצלחתנו. זוהי נטייה פרובינציאלית מובנת עבור סצנת כדורגל קטנה, חסרת הצלחות וחסרת משאבים כמו של הכדורגל הישראלי.

אבל דו קרב הפנדלים הוא מקרה שונה – למעשה, על התקבלותו כמהלך משחק רשמי והטרנספורמציה שעבר בשנים האחרונות אחראים במידה רבה שני ישראלים: הראשון, יוסף דגן, הצליח לשכנע את פיפ"א להפוך את דו קרב הפנדלים לרשמי במשחקי הקבוצות והנבחרות. השני הוא לא אחר מאשר אברם גרנט, שמקרה אחד של דו קרב פנדלים בו לקח חלק שינה את הדרך בה עולם הכדורגל מסתכל על דו קרב הפנדלים, ובמידה מסוימת גם שינה את הדרך בה האנגלים לוקחים את הפנדלים שלהם.

חלק ראשון: איך מזכיר ההתאחדות לכדורגל הישראלית שינה את הכדורגל העולמי

אחרי 90 דקות השופט הצרפתי מישל קיטביאין קרא לשני הקפטנים להתקרב אליו. מוטל'ה שפיגלר, קפטן נבחרת ישראל שיבקיע שנתיים מאוחר יותר את הגול היחיד של הנבחרת בתולדות המונדיאלים, הגיע אל השופט שהחזיק כובע סומבררו ובתוכו שני פתקים.

לפי גרסה אחת, על כל פתק היה רשום של נבחרת, ולפי הגרסה השנייה היה רשום "Yes" ועל השני "No". כך או כך, שפיגלר שלף את הפתק הלא נכון, וישראל הודחה ברבע גמר אולימפיאדת 1968 מול נבחרת בולגריה. הקונספירציה שרחשה בקרב הישראלים באצטדיון לאון הייתה שעל שני הפתקים היה רשום אותו דבר, אבל השורה התחתונה הייתה ברורה – "הגרלת הסומבררו" העיפה את נבחרת ישראל מהטורניר האולימפי.

יוסף דגן ז"ל, שהיה אז מזכיר ההתאחדות לכדורגל (ונפטר בתחילת השבוע), זעם על המקריות של ההחלטה. הוא פנה למיכה אלמוג, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, והשניים ניסחו מכתב לפיפ"א בו קראו להם לאמץ את שיטת הפנדלים, שהתחילה בגביע יוגוסלביה בעונת 1951/52. למרות שכל מיני גביעים מקומיים, כולל כאן בארץ, השתמשו בשיטה הזאת, השיטה לא ממש נתפסה בכדורגל האירופאי והעולמי, ומשחקים היו מוכרעים בהטלת מטבע או משחק חוזר. ב-20 בפברואר 1970 הIFAB (ועדת הכדורגל הבינלאומית) החליטה לקבל את הצעתם של אלמוג ודגן, ודו קרב הפנדלים הפך להיות חלק מכל משחק גביע תחת חסותה של פיפ"א.

בעונת 1970/71 בוצע דו קרב הפנדלים בפעם הראשונה במפעלי אופ"א, כאשר הונבד ההונגרית ניצחה 5-4 את אברדין הסקוטית בשלב הראשון של גביע המחזיקות. ב2006 קרל וואלד, שופט עבר גרמני, התראיין בגרמניה בתקופת המונדיאל שם וטען שהוא זה שביקש מפיפ"א להכניס את שיטת הפנדלים, אבל אין לכך הוכחות ממשיות. 12 שנים אחרי, במונדיאל 1982, השתמשו לראשונה בפנדלים במשחק חצי הגמר בין גרמניה לצרפת, בו גרמניה ניצחה 5-4 בדו קרב.

 

חלק שני: אנגליה והולנד בפנדלים – חוסר מזל או חוסר יכולת?

בחורף 1996 השיקה פיצה האט בבריטניה את הפיצה מבצק עבה שלהם. כדי לקדם את הפיצה היא צילמה פרסומת בה נראים סטיוארט פירס וכריס וודל, שהחמיצו פנדלים שגרמו להדחת נבחרת אנגליה במונדיאל 1990, יושבים לאכול פיצה יחד עם גארת' סאות'גייט, מנג'ר נבחרת אנגליה כיום ואז בלם נבחרת אנגליה. סאות'גייט שם על פניו שקית נייר עם חורים לעיניים, כביכול כדי להסתיר את פניו מהבושה. שורת הסלוגן של הפרסומת הייתה "פאן פיצה – זה תמיד פוגע במטרה"

 

יורו 1996 היה אמור להיות חזרתה של נבחרת אנגליה למרכז הבמה הבינלאומית. עם שחקנים כמו פול אינס, סול קמפבל, פאולר, מקמנמן, רדקנאפ, שירר וכמובן פול גאסקוין, אחד השחקנים שהכי בזבזו את הפוטנציאל שלהם בכדורגל העולמי. שלושים שנה אחרי הזכייה שלהם במונדיאל הביתי הם רצו גם זכייה ביורו הביתי. אבל החמצת פנדל נוראית של סאות'גייט בחצי הגמר שלחה את הגרמנים לגמר על חשבונה של נבחרת שלושת האריות. הבריטים, שתמיד ידעו לצחוק על עצמם כמו שאף עם אחר לא יודע, הנציחו את הטראומה הזאת בפרסומת נהדרת.

אנגליה הפסידה בבעיטות הכרעה במונדיאל 1990 וביורו 1996 מול גרמניה, במונדיאל 1998 מול ארגנטינה, ביורו 2004 ובמונדיאל 2006 מול פורטוגל וב2012 מול איטליה. ואם הם היו גרועים, הולנד נתנה להם פייט רציני: דנמרק ב1992, צרפת ב1996, ברזיל ב1998 ואיטליה ב2000. שתי מדינות הכדורגל האלה גידלו אלפי כדורגלני ענק, מאמנים גדולים ששינו את ההיסטוריה של הכדורגל והולידו קבוצות היסטוריות, אבל היה נראה עד לאחרונה שהן פשוט לא רוצות להתמודד עם חוסר ההצלחה שלהם בדו קרב הפנדלים, מעין מחסום מנטלי שגורם להם לבלקאאוט אחרי שהשופט שורק לסיום ההארכה.

אגב, שיא בעיטות הפנדלים היה ביורו הצעירות 2007, בו נפגשו הנבחרות הצעירות של, איך לא, הולנד ואנגליה. הדו קרב התארך כל כך ששחקנים כמו אשלי יאנג, ג'יימס מילנר, דניאל דה רידר ומארק נובל בעטו כל אחד פעמיים, עד שאנטון פרדיננד האנגלי החטיא את הבעיטה השנייה שלו וגאל את הנוכחים באירוע. הולנד עלתה לגמר אחרי 13:12 בבעיטות ההכרעה.

המשותף לאנגליה ולהולנד הוא שמדובר בשתי מדינות ספורט שמתרכזות רבות בטקטיקה של המשחק, בבניית הקבוצה ובטכניקה של השחקנים. הרבה פעמים באים לשחקן שהחמיץ שער מכריע, כמו סאות'גייט למשל, בביקורת על ההחטאה שלו, אבל צריך לזכור – אין עוד מבחן אישי בכדורגל כמו המבחן הזה. כדי להיות מוצלח בו צריך מעבר לטכניקה ולמזל גם הרבה מאוד קור רוח, דבר שלא היה להרבה שחקנים אנגלים או הולנדים במשך השנים. בסופו של דבר, במבחן המציאות, בהרבה מקרים הדו קרב מוכרע בזריקת המטבע בהתחלה. מי שבועט שני תמיד יהיה יותר בלחץ להשוות בניגוד לקבוצה שבועטת לפני.

 

חלק שלישי: איך כלכלן פורטוגלי שינה את היסטורית הפנדלים של הכדורגל האנגלי

המקום: איצטדיון לוז'ניקי במוסקווה, הזמן: 21 במאי 2008, 23:30 בערך, שעון ישראל. ג'ון טרי, קפטן צ'לסי, ואחד מגדולי שחקני הכחולים בכל הזמנים. הולך מקו החצי אל עבר הנקודה הלבנה. אם הוא ישים את הכדור בפנים, צ'לסי היא אלופת אירופה, ופרוייקט המיליונים של רומן אברמוביץ' יישא פרי אירופאי ראשון. טרי מסדר אל מול מצלמות הטלוויזיה את סרט הקפטן על ידו, כאומר "תראו, אני הולך להניף את הגביע". הוא עומד מול הכדור, ומתחיל לרוץ. שנייה לפני שהוא פוגע בכדור הוא מחליק, והכדור הולך לקורה. באותו הזמן איגנסיו פלאסיוס הוארטה נותר בהלם בסלון ביתו. זה היה כל כך קרוב להיות בדיוק מה שהוא חזה.

בשנת 2010 הוציאו עיתונאי הכדורגל ההולנדי סיימון קופר והפרופסור לכלכלה סטפן שימנסקי את הספר "Why England lose", ספר שבמובנים רבים היה הסנונית הראשונה שהביאה לכדורגל מונחים כלכליים וסטטיסטיים לא רק ככלי של סקאוט אלא גם ככלי עיתונאי. בספר הזה ניתחו קופר ושימנסקי מושגים מעולם הכדורגל, גם בכלים עיתונאים וגם בכלים כלכליים. וניסו להבין אותם בכלים של כלכלה וסטטיסטיקה. הם הקדישו פרק שלם לפנדלים. בניגוד להרבה תחומים אחרים בכדורגל פנדלים הוא תחום כלכלי טהור, משחק סכום או אפס. או כן או לא, גול או בחוץ, שחור או לבן. ובתוך הפרק הזה הם הביאו את הסיפור הנהדר של דו קרב הפנדלים גמר ליגת האלופות 2008, דו קרב ששינה את התפיסה של הכדורגל האנגלי בקשר לבעיטות העונשין.

 

התקשורת האנגלית התעסקה הרבה השנה באותו בקבוק מים של שוער נוריץ' טים קרול במשחק הגביע מול טוטנהאם, שעליו רשם השוער ההולנדי את העדפות הבועטים של טוטנהאם כדי שידע לאן לזנק. האמת היא שכבר הרבה שנים קבוצות ואנשי סקאוט מפתחים מאגר כזה, של העדפות בועטי פנדלים, ימין או שמאל, חיבור או שטוח על הקרקע. המקרה המפורסם ביותר בו נערך שימוש במאגר כזה הוא במשחק רבע גמר מונדיאל 2006, בו יאנס להמן, שוער גרמניה, קיבל לפני בעיטות הפנדלים פתק עם העדפות הבעיטה של שחקני נבחרת ארגנטינה, והשתמש בזה כדי להדוף את הבעיטות של השחקנים מולו. אבל בצ'לסי של 2008 לקחו את זה צעד קדימה.

איגנסיו פלאסיוס הוארטה הוא כלכלן שפרסם ב2003 מאמר שנקרא "Professionals Play Minimax". המאמר נכתב בעקבות מחקר של שמונה שנים שערך הכלכלן מפורטוגל על בעיטות עונשין, תחום שמרתק לבחון אותו בכלים כלכליים וסטטיסטיים. הוא תיעד בקפדנות העדפות של שחקנים, של קבוצות ושל נבחרות לאומיות. פרופסור ישראלי לכלכלה, שהיה קולגה של איגנסיו, חיבר בינו לבין חבר אישי שלו, הלוא הוא אברם גרנט, אז המנג'ר המפתיע והשנוי במחלוקת שמינה רומן אברמוביץ' במקום מוריניו המפוטר. הקשר ביניהם התהדק לקראת השלבים הסופיים של ליגת האלופות, ולקראת הגמר יצר איגנסיו עבור גרנט דו"ח על העדפות הפנדלים מול מנצ'סטר יונייטד.

 

את השורות הבאות מומלץ לקרוא תוך כדי צפייה בדו קרב הפנדלים שנערך בגמר ההוא במוסקווה. תחת גשם שוטף התגשמו על הדשא כל ההנחיות אותן מסר איגנסיו לאברם. ההנחיה הראשונה: ואן דר סאר נוטה לזנק לצד "הטבעי" של הבועט שמולו. כשאנחנו בועטים בכדור הנטייה שלנו היא לבעוט לכיוון שאליו הולך פנים הרגל שלנו. כלומר, הצד הטבעי של בועט ימני יהיה שמאלה (ימין של השוער) ושל בועט שמאלי ימינה (שמאל של השוער). איגנסיו הורה לבעוט תמיד לצד ההפוך. ולא רק זאת, אלא לבעוט שטוח לגמרי או לחיבורים. בעיטה בחצי גובה היא בעיטה יותר קלה לעצירה.

ההנחיה השנייה נגעה ספציפית לכוכב של השדים האדומים, כריסטיאנו רונאלדו. רונאלדו נטה לעצור באמצע הריצה לבעיטת עונשין, והסטטיסטיקה קבעה שכשהשוער זז ממקומו מוקדם מדי בגלל זה, רונאלדו כובש ב100 אחוז מהזמן. אם רונאלדו אכן עוצר, רוב הסיכויים שיבעט בחצי גובה לימינו של השוער. כמובן שאיגנסיו הורה גם לעשות הכל כדי לבעוט ראשונים, מאחר והלחץ בבעיטות הוא תמיד על מי שבועט שני. עם כל המידע הזה ניגשו שחקני צ'לסי לדו קרב הפנדלים.

 

פרדיננד זכה בהטלת המטבע ולמרות שטרי ניסה לשכנע אותו שיבחרו לבעוט שניים הוא בחר לבעוט ראשון והעלה מיד את סיכוייהם של השדים לזכות, וטבס בעט פנימה את הראשון של יונייטד. מדי אחרי כן קרה דבר מאוד מוזר בעיניו של ואן דר סאר: כל הבועטים של צ'לסי, כולם, בעטו את הכדור לצידו השמאלי של השוער ההולנדי, בניגוד לכיוון הטבעי. באלאק, בלטי, למפארד, אשלי קול, טרי וקאלו. היחיד שסטה מהוראותיו של איגנסיו היה אשלי קול השמאלי שאמנם בעט לצד הטבעי שלו, אבל עשה את זה שטוח וחזק.

כשכריסטיאנו רונאלדו ניגש אל הכדור, פטר צ'ך ידע שאסור לו לזוז מהמקום. הוא עשה זאת, ואכן עצר את הבעיטה של רונאלדו שבעד לימינו בחצי גובה. למעשה, כל מה שהפריד בין ההוראות של איגנסיו לזכייה בגביע הייתה אותה החלקה של טרי בבעיטה החמישית.

ואז, אחרי שיונייטד חזרה למשחק, ואנדרסון וגיגס כבשו את הבעיטה השישית והשביעית, ניגש אל הכדור השביעי של צ'לסי ניקולס אנלקה. הוא התכונן לבעוט לשערו של ואן דר סאר, שהרגיש שמשהו פה מוזר, כל הבעיטות מולו הלכו רק לצד השמאלי שלו. לא בטוח אם הוא הבין את הטקטיקה של צ'לסי, אבל הוא הבין שחלק מהטקטיקה שלהם היא כנראה לבעוט רק לשמאלו. אז הוא החליט לשחק במוח של החלוץ הצרפתי, שגם ככה היה מתוסכל מזה שגרנט שיחק איתו בכנף ולא כחלוץ חוד.

ואן דר סאר פרש את שתי ידיו לצדדים, ואז הצביע עם ידו השמאלית ומילמל משהו לכיוון דרוגבה (משהו שנראה כמו "אז לשם אתם בועטים?"). אנלקה, לא הכדורגל הכי קר רוח בהיסטוריה של הכדורגל, בלשון המעטה, התבלבל והחליט לבעוט לצד הטבעי שלו. ומילא זה, הוא גם בעט לחצי גובה. ואן דר סאר עצר את זה בקלות ויונייטד זכתה בליגת האלופות. לפעמים, גם ההכנה הטקטית הכי טובה תקרוס בגלל שחקן שלא עומד בלחץ.

 

חלק רביעי ואחרון: אנגליה והולנד בפנדלים – מסתבר שיש מה לעשות עם זה

שוער בדרך כלל מוחלף כאשר הוא נפצע. במידה והוא כשיר אין שום סיבה שהוא יסיים את המשחק, גם אם הולכים להארכה ופנדלים. אבל במונדיאל 2014, הייתה ללואי ואן חאל, מאמן נבחרת הולנד, שיטה משלו לפנדלים. יספר סילסן, שוער אייאקס דאז, היה השוער הראשון של הנבחרת, שוער מצויין במשחק השוטף, אבל חסר יכולת אמיתית בפנדלים. ואן חאל החליט לאמן את השוער המחליף, טים קרול (ההוא עם השמות על הבקבוק מול טוטנהאם) על עצירת פנדלים. פרנץ הואק, מאמן השוערים של הנבחרת, עבד איתו באופן אישי על עצירת פנדלים ועל נתוני הבעיטות של הנבחרות שמולו. במשחק רבע הגמר מול קוסטה ריקה הכניס ואן חאל את קרול בסוף ההארכה רק עבור הפנדלים, והוא הצליח, אחרי שהרתיע במילותיו את בועטי קוסטה ריקה, להעלות את ההולנדים לחצי הגמר.

בעצם, במעשה הזה ואן חאל תקף בצורה ישירה את הבעיה ההולנדית בנושא הפנדלים, וכמוהו עשה גם גארת' סאות'גייט עבור נבחרת אנגליה אותה אימן במונדיאל האחרון ברוסיה. סאות'גייט, שנשא על גופו את צלקות אותה ההחמצה ביורו 1996, התעקש לתת לשחקניו לא רק כלים טקטיים להתמודדות עם פנדלים, כמו שהיו נהוג בכל העולם, אלא גם כלים מנטליים. חלק מההכנות למונדיאל כלל תקופה של כמה ימים במחנה צבאי שמטרתו לתת לשחקני הנבחרת האנגלית כלים להתמודד מול לחץ. זה הגיע לידי ביטוי בשמינית הגמר, כאשר אנגליה נקלעה לדו קרב מהנקודה הלבנה מול קולומביה. גם ההחמצה של ג'ורדן הנדרסון לא הפילה את רוחם של האנגלים שניצחו את הקולומביאנים, ובעיקר הציגו את קור רוחו של הדור הצעיר בנבחרת.

 

כל עולם הכדורגל הולך כיום לכיוון של שימוש במידע ובנתונים סטטיסטיים. התפקיד של אנליסט הקבוצה הפך להיות מתפקיד שנמצא רק אצל קבוצות העילית של אירופה לתפקיד נצרך בכל קבוצה שהיא. ברוב הקבוצות המקצועניות יש מחלקה שלמה של סקאוט ואנליזה שתפקידה לתת כלים מספריים עבור הקבוצה. אבל בנוסף לזה, ברוב הקבוצות הגדול גם רואים עבודה מאומצת של יועצים מנטליים ופסיכולוגים, שנותנים גם מענה נפשי ומנטלי מתוך הבנה שזה עוד כלי שיכול לחזק את השחקן והקבוצה. פעם חשבו שפנדלים זה עניין כמעט אקראי, לא שוויוני בעליל. היום מבינים שבזכות שני הכלים האלה, הסטטיסטיקה והטיפול המנטלי, ניתן לשפר גם את התחום הזה.