כחול ולבן זה הצבע שלי

הרעיון לפוסט הגיע בחמש וחצי בבוקר, כשהכחול (נובאק דג'וקוביץ, או נולה) שבר בפעם השניה במערכה הרביעית את הלבן (רוג'ר פדרר) והיה רחוק רק משחקון אחד מזכיה באליפות ארה"ב בטניס.
ממתי כחול זה הצבע של הרעים? זה לא אמור להיות שחור? כחול ולבן זה שלנו, הטובים.

ניקח אחורה עשר שעות, ישראל ואיטליה עולות למגרש ואצלנו מגישים את המנה הראשונה לשולחן, מרק עוף כמובן. קשה להגיד שממש ניסינו להדליק טלוויזיה, הסתפקנו בסימוסים לפני, קיטורים מתחת לשפם ומעקב צמוד, מתחת לשולחן, אחר התוצאה בכל הסמארטפונים האפשריים. כשאנחנו מצמצמים לארבע הפרש עובר רחש של תקווה בשולחן שנמוג מיד בדרך לעשר הפרש במחצית.
אנחנו מזדרזים עם המנות הבאות, ומדליקים על מיוט למחצית השניה. אנחנו בלבן וגם הם בצבע שלנו, כחול. אחרי הסל הראשון של ליאור אליהו עברנו לקינוחים (כואב לי אפילו להקליד מילה אחת נוספת על המחצית השניה). הקינוחים, דרך אגב, היו מעולים, ביחוד ה"אלפחורס".

מגיעים הביתה אחרי חצות בשביל לגלות שהטניס עדיין מתעכב בגלל הגשם. משהו מעיר אותי בחמש בבוקר וכשאני רואה שהטניס בעיצומו אני ממהר למסך, אי אפשר להפסיד אירוע כזה. הקצב של המשחק מסחרר (מי מתגעגע לנדאל וההקפצות האינסופיות שלו?) ורוב הנקודות פשוט מדהימות. חבטות העברה, ספינים, לובים והגשות נהדרות. שלוש שעות על המגרש והם בקושי מזיעים.
גם אני, כמו כל העדר, בעד פדרר. מצטער, אבל זה בלתי נמנע. הסיפור של האריה הזקן שחוזר לכושר שיא אחרי שהשיג הכל בטניס הוא פשוט יותר מדי טוב, ולא ניתן לנולה לקלקל אותו. גם הקהל האמריקאי חושב כך ובניגוד לכל המסורת המכובדת והמעונבת של הטניס הוא מציק לנולה ומפריע לו, וגם פדרר לא מרוצה מזה (אני דווקא חושב שקצת עידוד לא יזיק גם בטניס. שיתמודדו).
הם יורדים לנוח כשנולה מוביל 2-5 והכל נראה סגור. הוא נוגס בתמר (הנה, יש משהו דומה בינינו) ועולה למגרש בדילוגים.
שפת הגוף של פדרר משדרת כניעה והוא אכן מפסיד את הנקודה הראשונה, אבל אז, משום מקום, מהפך, והוא מתחיל לזכות בנקודות, שובר את נולה, מגיש ומקטין ל 4-5. פתאום הוא מתלהב, קופץ באוויר ומניף אגרוף למעלה, כי גם לקרחון יש רגשות.

הם חוזרים למגרש ופדרר מוביל עם שתי נקודות שבירה, אבל אני עדיין מתקשה להאמין שיצליח, כי משהו בקשיחות של דג'וקוביץ נראה בלתי שביר. הקלוז אפים על הנשים פשוט מדהימים ושתיהן בקושי נושמות. הקהל בטירוף ונולה מנצל טעויות, משווה ואז סוגר את הסיפור בשני אסים קרים וחותכים. שוב הכחול ניצח נגד רצוני, אבל אני מוריד את הכובע בפניו, פשוט משחק טניס ענק. הוא רץ למשפחה והצוות שמושכים אותו מעל הקיר לסידרת חיבוקים ונשיקות. כשהוא מפלס את דרכו חזרה למשטח, חצי מהאנשים מצלמים אותו והחצי השני עם הגב אליו, עושים סלפי.
קצת סטטיסטיקה – דג'וקוביץ הגיע השנה לארבעה גמרים של גראנד סלאם וניצח שלושה מהם. פדרר הגיע לכך פעמיים בעבר, כשהאחרון לזכות בארבעת התארים בשנה אחת היה רוד לייבר ב-1969.

אני מזפזפ ומגלה את סיום משחק הלילה במחזור הפתיחה בפוטבול. תנחשו? נכון, גם כאן כחולים (הרעים, או הניו יורק ג'איינטס) מול לבנים (ה"טובים", דאלאס קאובויס). הקאובויס, אמנם לא חביבים עליי, אבל הם הקבוצה של אודי, אחי שמתגורר שם, ולפי חשבון מהיר שאני עושה המשחק נופל גם אצלו על ארוחת החג. מעניין אם שם יותר גמישים עם המין ה"חזק".
כמובן שהכחולים מובילים בשלוש הפרש כשנשארו חמש דקות ומיד מגדילים לשש הפרש, דקה וחצי לסיום. טוני רומו, הקוורטרבק של דאלאס, הוא מלך הקאמבקים של העשור האחרון, וגם לוזר פלייאוף ענק. יהיה מעניין. רומו מוביל את הקאובויס בסידרת מסירות מדהימה לטאצ'דאון מנצח שבע שניות לסוף. אין כמו הדרמה של הפוטבול.

סופסוף הלבנים ניצחו. סוף טוב הכל טוב. יש תקווה. שנה טובה.

כחול ולבן זה צבע שלי

2 תגובות

  1. גם בטקסס אין גמישות עם המין ה"חזק" – אם כי בבית שהתארחנו בו לא היתה טלויזיה כך שהגבול לא באמת נבדק
    חלק מהיושבים דיווחו על תוצאת משחק הטניס וחלק על הפוטבול – תודה לאל על המצאת הסמרטפון
    העיקר שניצחנו 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *