בשנתיים האחרונות יוצא לי להגיע לצפות פעם בשנה במשחק באצטדיון האיימקס, אצטדיונה הביתי של ברייטון. כשהתאריך של הנסיעה התקרב פתאום אמרתי לאבי ואחי – רגע, יכול להיות שנהיה במשחק העלייה שלהם. צדקתי ו–וואו איזה משחק זה היה.
בבוקר הסתובבנו בעיר, והיה רחש באוויר של משחק גדול. האנשים היו מחויכים, וההתרגשות בשיאה. ילדים ומבוגרים עם חולצות. לא יודע כמה מכם נקראו לברייטון – אבל זו לא ממש עיר של כדורגל, אולי בגלל ההיעדרות הממושכת מקדמת הבמה, או העובדה שלפני 20 שנה כמעט סגרו את המועדון. בשנה שעברה הסתובבתי עם תומר חמד (בן דודי), וזה לא היה קרוב למה שהייתם מדמיינים שכוכב של הקבוצה המקומית מסתובב ברחובות. הילכנו לנו בשקט, מדי פעם שלום לאיזה עובר אורח שבד"כ היה קשור איכשהו למועדון. אבל לא יותר.
המשחק היה מוקדם יחסית ויצאנו בהסעה עם שני אוהדים נוספים אב ובן, שנולד מה לעשות בדיוק לפני 34 שנה, העונה בה ברייטון ירדה מהליגה הראשונה – 34 שנות סבל, הוא אמר לי – ועניתי לו שאני מבין לליבו בתור אוהד טוטנהאם. צחקנו והמשכנו לדבר על הקבוצה, על כמה הם מאמינים, מה החיזוקים שנדרשים, ושתומר חמד מגיע למשחקים גדולים – הוא היה משוכנע שיכבוש (וזה לא היה רחוק מזה).
האווירה באצטדיון הייתה אוירת חג. המון דגלים, שירים, ומעט מאוד אוהדי וויגאן (שמעשית כבר ירדה) שלא באו להפריע. הכל עכשיו ברגלי השחקנים. ברייטון שולטת במחצית הראשונה אבל לא מדויקת כלל. קנוקארט "the French magician” לא מדויק ומשחק די רע. גלן מארי לא מאופס, אבל אז, אולי בהתקפה הראשונה שתומר מקבל כדור שנשלח אליו (למה שלחו כדורים ארוכים לשחקנים אחרים?), הוא מסדר מצב נוח לגן מארי והאות לחגיגות ניתן. ברייטון 1 וויגאן 0. שירי we are going up, ו– we are on our way to the premier league היו הקאלט של היום הזה וכמובן התשואות לקנוקארט (טוב יותר מאוזיל). יורדים למחצית שמחים ומאושרים.
לפתיחת המחצית השניה ברייטון עלתה כדי לטרוף את הדשא, תומר בעט כדור שהורחק מקו השער וההתקפות המשיכו. כריס יוטון נחשב למאמן שיודע לייצר קבוצה וכנראה הוא עבד איתם על משהו בחדר ההלבשה מיד היה ניתן להבחין בשינוי מהותי. אחרי הבעיטה של חמד, קנוקארט בעט בעיטה חופשית שהשוער נמתח כדי להציל וכמה דקות לאחר מכן מבצע אישי מרהיב שלו באגף ימין חיסל את הגנת וויגאן שהתקשתה להרחיק – סולי מארצ' היהלום הצעיר מנבחרת אנגליה הצעירה – כבש 2:0. אפשר לפתוח שמפניות. וויגאן עוד גרמו לרגע למשחק להיראות מותח עם שער בדקה 85, אבל עם השריקה לסיום לא היה דבר שיכל לעצור את האוהדים מלפרוץ למגרש.
דקות ארוכות הם עמדו והריעו, שרו לכל שחקן, עודדו את הקבוצה שלהם. ברייטון קבוצה שמאוד מחוברת לקהילה ולאוהדים היה חשוב להראות את האהבה חזרה. בשלב מסוים השחקנים יצאו מיציע הכבוד והליצן של חדר ההלבשה שהוא גם הכוכב הגדול (קנוקארט) לקח את המיקרופון והלהיב את האוהדים, אפילו דרשו מהבעלים לשיר איזשהו שיר והוא נענה בחיוב. טוני בלום יהודי עשיר, בעל אתר הימורים, אבל לא משוגע – רק תקציב תשיעי בגודלו בצ'מפיונשיפ – עשה את זה. מהיציע העליון היה אפשר לראות דגלים של כל מיני מדינות (גם ישראל) וכמובן ילדים קטנים חוגגים כשהם מחקים את הכוכבים שלהם. 34 שנים אחרי, ברייטון בפרמייר ליג. הייתי במספר אירועים גדולים בחיי (פיינלפורים של מכבי, אליפויות) זה ללא ספק נכנס לאותה רשימה.
לפני המשחק תומר הכין אותי שנחכה בלאונג' השחקנים לראות את התוצאה של הדרספילד השלישית כדי לדעת אם הם עלו סופית (לא שמישהו חשב שהדרספילד תהיה מסוגלת למחוק משהו כמו 30 שערי הבדל), אז חיכינו שם – והשחקנים לאט לאט יצאו, מסתבר שהיו חגיגות בחדר ההלבשה, אבל גם בלאונג' לא היה חסר. הילדים הקטנים (של השחקנים) הורמו על הכתפיים וכל שחקן שיצא קיבל שיר במיוחד עבורו וכמובן על המסיבה מנצח אנתוני קנוקארט, ואז בדקה 91, דרבי משווה – זה סופי ושום כח עליון לא יעצור! ברייטון בפרמייר ליג! קריאות שמחה, שמפניות נפתחות מכל עבר, קנוקארט על הכתפיים, כתבים של סקיי, פשוט טירוף. ופתאום בבת אחת – כולם נעלמים? ואז ראיתי שוב פעם יוצאים החוצה. אלפים של אוהדים נשארו בקור מקפיא של 10 מעלות לצפות במשחק של הדרספילד על גבי מסכי הענק באצטדיון. הם לא ויתרו. הם ידעו שהאלילים שלהם יחזרו לחגוג איתם. ואיזה אפטר פרטי זה היה.
הערב ברייטון שיחקה את משחק הבית האחרון שלה מול בריסטול סיטי, כשנצחון היה מבטיח לה את אליפות הליגה השניה, לסיים עם טעם מתוק עוד יותר. זה אמנם לא קרה, והיא הפסידה 1:0, אבל תוכל לתקן במחזור הבא מול אסטון וילה בחוץ כשהיא מקדימה את ניוקאסל בנקודה, אבל עליית הליגה היא הדבר החשוב. זה נכון שהיא כבר מספר שנים מתדפקת על הדלת של הליגה הראשונה, אבל אף אחד לא האמין שבתקציב כזה היא תעשה זאת. ואולי זה הקסם של היחידה המגובשת הזאת תחת יוטון הנהדר, לו יש חוב אחרי שפוטר לאחר עונה וחצי סבירה למדי בנוריץ'. הוא רוצה להצליח ולתקוע יתד עם ברייטון. מבט חטוף אל העתיד מצביע על מספר בעיות כמו: השארת הכוכבים (קנוקארט ומארצ') ומציאת מחליפים ראויים לקשר האמצע דייל סטפנס, ברונו (הקפטן והמגן הימני המזדקן שפורש) וכן בלם, אבל עד אז תנו להם לחגוג. כי "שום כסף בעולם, במכבי תל אביב, חיפה או סין – לא היה קונה לי (תומר חמד) את התחושה הזו” – עלייה לפרמיירליג עם מועדון צנוע אחרי 34 שנים.
