מחר (18:30) העונה של טוטנהאם יוצאת לדרך במשחק בית נגד אברטון אחרי עונה משוגעת שכללה את פיטורי המאמן האהוב, מאוריסיו פוצ’טינו, שהביא את טוטנהאם לפסגות שלא יכלה לדמיין עליהן ובקרב חלק לא מבוטל מהאוהדים נחשב לגדול המאמנים מאז ביל ניקולסון.

החתמתו של ז’וזה מוריניו, עזיבה של עוגן נוסף בדמות כריסטיאן אריקסן, שיא העברות שלא מצליח לחבר שני משחקים רצופים, פציעות למכביר בכל חלק אפשרי בקבוצה (אפילו מוסא סיסוקו) וכמובן, איך אפשר להתעלם, סדרת הדוקו-דרמה-ריאליטי של אמאזון (נו כן, וגם איזה וירוס קטן שעצר עולם שלם).

העונה הסתיימה עם מקום 6 וחגיגות זכייה, מעט מביכות יש לציין, של השגת הכרטיס לאירופה. הדחה מביכה מכל הגביעים וספקות לגבי היכולת של מוריניו לשחזר משהו מהישגי העבר. האם לא תם זמנו של המיוחד או שלפחות עליו לעשות עדכון גרסה? לצד כדורגל דל בחלק לא מבוטל מהמשחקים, ומעט מדי התקפות מתפרצות קטלניות שיכלו להצדיק זאת, למעט הנצחון על ארסנל בסוף העונה והסיום מעליהם בליגה (שגם הוא איבד מערכו בשל זכייתם בגביע כך שטוטנהאם נאלצת לשחק במוקדמות הליגה האירופית), זאת עונה שהתרנגולים ירצו לשכוח.

כשם שהפרק הראשון של הסדרה באמאזון מתמצת לכדי 20 דקות את עידן פוצ’טינו והכאב של העונה הקודמת, כך דילגתי בשתי פסקאות על העונה שעברה ואנחנו כאן למנה העיקרית – העונה השניה של מוריניו. רבות מדובר עליה כעל הרגע שהוא מחבר את הכל ומוציא את ה"מוריניו מאסטרקלאס" מהסגל שלו, רותם את השחקנים לשחק כיחידה מגובשת ולוקח אותם לגבהים חדשים. האם המיוחד יצליח להביא תואר לטוטנהאם ולהחזיר אותה לקדמת הבמה עם השגת כרטיס לצ’מפיונס ליג? האם אליפות היא מילה גסה מדי? איך בכלל יכולה טוטנהאם להתמודד במציאות כלכלית עם חובות על אצטדיון שעלה מיליארד פאונד, בעלים שלא מעוניין להוציא מכיסו סכומים של אברמוביץ’\השייחים ובלי המיתוג של יונייטד או ליברפול וכמובן קורונה?

מבחינת האוהדים, העונה הזו התחילה כבר לפני שבועיים. הסדרה של אמאזון עלתה ובכל יום שני בבוקר משוחררים 3 פרקים (האחרונים בשני הקרוב) והם כמובן פתחו תאבון. מרבית הדעות השליליות על היו"ר דניאל לוי וכמובן מוריניו התחלפו ברגשות אמפתיה לצד הזדהות, מוריניו ממש נראה כמו כוכב הוליוודי ורואים כמה הוא רוצה בהצלחת המועדון. סוגיות שהיו פתוחות – כיצד התנהלו מאחורי הקלעים – מקבלות מענה גם אם מינורי ועטוף בעריכה לעילא ולעילא, שמיועדת יותר לצופה הרנדומלי מאשר לאוהד, ובכל זאת, מתי כבר יוצא או ייצא לראות את הצד היותר אנושי של השחקנים והגיבורים שחלקם עדיין ילדים בראשית שנות ה- 20?

אז הציפיות התעוררו, ושוב האופטימיות הגיחה, כולם מתחברים לנרטיב, השאלה מה קורה בפרקטיקה והאם יש לזה סיכוי. אם בוחנים את העונה הקודמת ומנרמלים את תקופת פוצ’טינו, טוטנהאם הציגה תחת מוריניו קצב צבירת נקודות של 72 נקודות בעונה, מקום שלישי ובעונה רגילה מספיק למאבק על טופ4, אולי קצת פחות. אם מוסיפים לזה את מכת הפציעות, ששיתקה כמעט את כל חוליית ההתקפה בתקופה מסוימת ואי יציבות במרכז השדה, זה נראה כמו בסיס טוב להצלחה. כשיורדים יותר לפרטים, רואים שטוטנהאם התעלתה על עצמה בכל הנתונים האלה (או כמו שאוהבים להגיד – המזל של מוריניו). היא ניצחה את המדדים שלה כאשר כבשה יותר ממה שהייתה אמורה, וספגה פחות ממה שהייתה אמורה בכ-20 שערים.

כאשר הוגו לוריס מוביל את הפרמייר לי באחוז העצירות (80%), אבל יותר חשוב מציג נתון, בלתי נתפס, של מניעת 10 שערים יותר מאשר כמות השערים הצפויים שהיה אמור לספוג (XG) בנרמול ל-90 דק’ מדובר בחצי שער. הקפטן ואלוף העולם, שהיה פצוע בחלק ניכר של העונה, בהחלט היה חסר. הוא דמות דומיננטית ומנהיג גם בחדר ההלבשה, כפי שרואים מהסדרה ומדיווחים ברשתות החברתיות, כולל אגב בחדר ההלבשה של נבחרת צרפת. עם זאת, יצויין ומבלי להלאות בפרטים, שבחלק מן העונה ההגנה של טוטנהאם דורגה כטובה בליגה ואת התקופה שאחרי הסגר היא סיימה בצורה יציבה מאוד מבחינה הגנתית, וקלינית ביותר מבחינה התקפית.

רכש:

אז מעבר לסיום היחסית חזק, הזמן שקצת השכיח את הפצעים, האופטימיות הטבעית, הבסיס היחסית טוב (שלא נעשה צעיר יותר) וכמובן הסדרה שרק פתחה את התאבון. צריך איזשהם צעדים קונקרטיים, בטח עבור מוריניו שאינו מורגל בתקציב מוגבל. וכאן נראה שטוטנהאם, בניצוחו של המיוחד, עושה בנתיים קיץ ממוקד, והיד עוד נטוייה עפ"י דיווחים של האחד והיחיד פבריציו רומאנו, שמאוד מתחבר למסרים של מוריניו מתחילת דרכו בטוטנהאם שזהו סגל שלא יכול להיות שלא יזכה בתואר.

ראשית, נראה שמוריניו איתר וסימן עבור ההנהלה בדיוק את הצרכים. הוא מחפש שחקנים מוכחים שיגיעו לעשות עבודה כאן ועכשיו ולספק תוצאות. הראשון להגיע היה פייר אמיל הויביירג, קשרה האחורי של סאות’המפטון אמור להיכנס למשבצת שלא בדיוק אויישה בשנתיים האחרונות מאז נסיגתם ביכולת של אריק דייר וויקטור וואניאמה. מדובר בשחקן שקורא את המשחק ההגנתי, יודע לחלץ כדורים, הוא בעל דומיננטיות במרכז השדה והקישור האחורי וכן יודע להניע את הכדור קדימה. הוא יותר סומך על היכולת שלו לקרוא את המהלכים ומתמקם בהתאם מאשר רץ ומחלץ. אם תרצו, יותר נמאניה מאטיץ’ מאנגולו קאנטה (רחוק משניהם עדיין). אם הקשר הדני ישחזר את שעשה בסאות’המפטון ואולי אף יקפיץ את משחקו, טוטנהאם זכתה בשחקן הרכב בדיוק בנקודה הרגישה שלה. היא תוכל להציג את מה שמוריניו דורש דבר ראשון כשהוא מגיע לקבוצה חדשה – הגנת ברזל יציבה ואחראית.

הויביירג מביא איתו גם אישיות שנראה שמאוד תתאים למרקם בקבוצה, שחקן של עבודה קשה, איש משפחה שאינו מחפש חיי בילויים, הוא היה הקפטן של הקדושים בשנתיים האחרונות ונראה כמו מפקד על המגרש. הסכום ששולם היה יחסית נמוך לשחקן מנוסה ומוכח בפרמיירליג, החתמה סולידית שאיננה נוצצת.

אחריו הצטרף ג’ו הארט בהעברה חופשית שהגיע להיות שוער שני\שלישי וכן בעיקר כדי למלא את מכסת שחקני הבית (HG). שבוע אחריו הגיע רכש שאף אחד לא צפה, במחיר שגרם לכמה גבות להיות מורמות (ככל הנראה עסקאת סוכן), מאט דוהרטי המגן\ווינג בק ימין הנפלא של וולבס הצטרף בסכום שנע בין 14-16 מיליון פאונד. האירי, שעוזב את וולבס אחרי 10 שנים, אמנם כבר לא צעיר ורצה לעשות איזושהי קפיצת מדרגה לקריירה. בדומה להויביירג, גם דוהרטי הוא שחקן מנוסה ומוכח, שמגיע למשבצת שסבלה מחוסר יציבות בשנים האחרונות, כאשר סרג’ אורייה לא הצליח לספק את הסחורה. בשיטה של מוריניו, דוהרטי מתלבש בדיוק כמו כפפה ליד, ויוכל להביא את היכולות ההתקפיות שלו לידי ביטוי כאשר יצטרף למשחק ההתקפה, כשטוטנהאם משנה את המערך שלה למעין 3 בלמים. בעוד בהגנה תחת מוריניו טוטנהאם לא צפויה להישאר חשופה יותר מדי מאחור, כיוון שאיננו דוגל בהחזקת כדור, וקו ההגנה פחות גבוהה מלכתחילה כך שלרוב דוהרטי צפוי להגן כשהוא עם הפנים לשחקן ולא נתפס כשהוא צריך לרדוף אחריו.

בנוסף, בימים האחרונים ישנם דיבורים רבים על חלוץ מחליף שיגיע לגיבוי (שלא לומר לתת תחרות) להארי קיין. מוריניו נראה בטוח שיגיע אחד. בורסת השמות כוללת את: מיליק, פסטון דקה, רפאל ליאו ולאחרונה אפילו קרלוס ויניסיוס, אבל גם את טרוי דיני. כמו כן, נראה שמוריניו ירצה עוד בלם.

קח אותי ג’יובאני:

אם כך, נראה שהספרס מתחזקים בדיוק בשתי עמדות קריטיות (3 כשיגיע החלוץ המחליף), עם סון, לוקאס מורה, ברגויין ודלה אלי נראה שיש הרבה כשרון מקדימה שרק מחכה להתפוצץ. כשהסדרה של אמאזון הבליטה עד כמה מוריניו רוצה להוציא מהאחרון את המיטב כאשר אמר למצלמה, "הדבר שאלכס פרגוסון אמר לי כשנכנסתי לאולד טראפורד היה: תביא את דלה אלי". וכן, זכור לכולנו המשפט על "אח של דלה", כשמוריניו נשאל מה השתנה כשפתאום דלה מתחיל להזכיר את השחקן מלפני שנתיים או שלוש. הסדרה גם חשפה את מאחורי הקלעים – שם המיוחד הטיח באלי שהוא עצלן, והאחרון ענה על המגרש.

כמובן, רבים יציינו ובצדק שבסופו של דבר זו הקבוצה של הארי קיין, אולי השחקן הכי טופ קלאס שיש לתרנגולים להציע. שחווה מעט ירידה ביכולת בשתי העונות האחרונות, הקשורה לפציעות ולכך שחוסר האיזון בקישור דרש ממנו לעשות עוד הרבה מסביב. קיין נראה הרבה פעמים תשוש ועייף ולא הזכיר את השחקן שהגיע לכמות בעיטות למסגרת השייכת רק למסי ורונאלדו.

עם זאת, אני ארצה להציע זווית קצת אחרת למי שעשוי להתברר כג’וקר של מוריניו וטוטנהאם השנה, וזהו הקשר הארגנטינאי ג’יובאני לו סלסו. הדעות לגביו אינן חד משמעיות, לצד רוב מתון יחסית שטוען שהייתה לו עונה טובה, כשכל הקבוצה הייתה חלשה, שהוא בלט והיה נראה יותר טוב משאר הקבוצה ישנם גם קולות שאומרים שזה לא מספיק, שהוא לא הביא מספרים, והוא איננו תחליף אמיתי למח היצרתי שעזב, כריסטיאן אריקסן.

מבט מעמיק על העונה שעבר לו סלסו, חושף לא רק את הנסיבות המקלות של פציעה בתחילת השנה, ליגה חדשה, ומאמן שהתחלף לאחד שפחות ספר אותו ולאחר מכן חזר בו, בשל נחישות, מחויבות והמון לחימה שהוא מביא. בנוסף, כשיורדים לנתונים, מקבלים תמונה מדהימה שכן מעבר להיות קשר לוחץ נהדר, לו סלסו שחזר כמעט במדיוק (ואף יותר) את מה שהוא עושה על המגרש מהעונה שלו בבטיס. כלומר, למעט המספרים הסופיים של שערים ובישולים, לו סלסו לא רק שהתאקלם בליגה חדשה וסגנון אחר – הוא אף חווה עונה טובה יותר! הסבר אפשרי הוא כמובן שנאלץ לשחק בתפקיד קצת יותר עמוק מאשר המספר 10 החופשי יחסית ששיחק בבטיס, והסבר אחר יכול להיות שעם הזמן גם עקומת השערים והבישולים תתאזן.

למשל, הוא מדורג באחוזון ה-91(!) בכמות הדיפ פרוגרשן למשחק שהוא עושה, משתתף בבניה של חצי שער צפוי (XG) למשחק, סוחט 3 עבירות למשחק (אחוזון 97), מבצע כמעט שלושה תיקולים ושני דריבלים מוצלחים וזוכה ב-5 כדורים למשחק לאחר לחץ (חילוץ כדור כעבור 5 שניות מהרגע שעבר ליריב). בכל הקטגוריות הוא מופיע באחוזונים מאוד גבוהים ביחס לשחקני הפרמיירליג, מה שמעיד על כמה איכותי המשחק שלו.

עכשיו, כשהויביירג הגיע ויוכל לתת שקט מאחור, עם סיסוקו (ואולי בתקווה אפילו אנדומבלה שעושה רושם שיישאר ויקבל עוד הזדמנות) שעושה עבודה שחורה, ג’יו אולי יוכל לתרגם את הסטטיסטיקה שלא נראית לכזו שגם תתבטא בשורה התחתונה. הצלחה שלו יכולה להקפיץ את טוטנהאם כמה רמות שכן הבור שהותיר אריקסן ודמבלה בקישור היצרתי מורגש היטב.

כאשר טוטנהאם מינו את מוריניו היה ברור שזו הצהרת כוונת של שני הצדדים. טוטנהאם הביאה מאמן בעל שיעור קומה שרוצה להוכיח שהוא לא איבד את הקסם שלו. לכולם היה ברור שהחותמת לכך תהיה תואר. בשנה שעברה, עם הפציעות והקורונה וסגל שהוא לא שלו, גם הספקנים שבאוהדי טוטנהאם ואלו שלא אהבו את המינוי עדיין נותנים לו גיבוי. כעת, עם עונה ארוכה מאוד, ליגה אירופית שמתחילה מוקדם, לכולם ברור רק דבר אחד – הגיע העת של טוטנהאם לזכות בתואר.

אני מאמין שעל אף ההתחזקות של היריבות, והקושי הכלכלי בו מצויה טוטנהאם, היא תצליח להשיג את המטרות שלה ואף תחגוג כפליים שכן גם תחזור לליגת האלופות בשנה הבאה. הרבה מזה יהיה תלוי בפתיחת העונה שיכול לבשר על ההמשך. נראה שיש תוכנית בצד הלבן של העיר, לא בטוח לגבי תוכנית מגירה, אבל אם התוכנית תתחבר בסוף העונה, אולי עוד נשמע מהאוהדים אנחת רווחה.