כולנו ליגה ג'

אני עובד במוסד פיננסי, שלשם הדיון נקרא לו בנק, ועובדים בו אלפי אנשים.

אני מניח שחלקם מטפלים וסועדים הורים שאינם מתפקדים ברמה כזו או אחרת, בדיוק כמו אבי פרץ.
יש ביניהם כאלה שבטוחים שהיו יכולים לתרום יותר לבנק אם היו מקדמים אותם או מציבים אותם ביחידה אחרת, בדיוק כמו שחקן הספסל אפרים סיאדה.
חלקם בודאי מתוסכלים מכיוון שהם בטוחים שלו היו נשארים ביחידה הקודמת שלהם, בודאי היו מצליחים יותר, כמו עסאם עמאשה שעזב את קבוצתו שתי דקות לפני התהילה.
כמה מהם סובלים ממגבלות גופניות ומתגברים עליהם, כמו אדהם רבאח, הבעלים של קבוצת בני ממב"ע מרמת הגולן.
אחד מהם גם נשוי לעובדת בנק, בדיוק כמו דורון וליאת, שהם בני זוג בבית ובכדורגל.

אלא שאנחנו "רק" עובדים בבנק, שאינו אמוציונלי ורגשני כמו הכדורגל, וזה ממש לא מעניין לצלם אותנו, למרות שיכול להיות שהסיפורים שלנו מעניינים לא פחות מהסיפורים של כוכבי הסידרה "ליגה ג'".
הם זכו להיות כוכבי טלוויזיה, ולו לשעה קלה, ואנחנו זכינו לראות סיפורים אנושיים בזכות הכדורגל. ואם לדייק, אני זכיתי לראות את עצמי על המסך, וגם לראות את מי שהייתי רוצה להיות, ותרשו לי להניח שזה נכון גם לרובכם.

אבי פרץ, המאמן המתפטר של שדרות, הוא הדמות הבולטת בסידרה, ולא בגלל ניהול המשחק, החילופים או נאום ה"כולכם ביזיון" אחרי שקבוצתו ספגה שמינייה, אלא בזכות הטיפול המסור שלו באביו. האופן שבו הוא מקלח אותו, מדבר אליו ומשתף אותו בחייו, הוא מרגש ומרשים, ביחוד בשל הניגוד מול התדמית הקשוחה של אנשי הכדורגל. כשאני שואל את עצמי כיצד אנהג אם אעמוד, חס וחלילה, בפני אותה סיטואציה, התשובה שלי היא שלא בטוח שאוכל לנהוג כמוהו, כי זה כל כך קשה. ממש, ממש קשה.

כשאני צופה באפרים סיאדה מסמן בסיד את גבולות המגרש, והקו אינו יוצא ממש ישר, אני חושב על עצמי. גם לי לא תמיד הכל יוצא נכון ומדוייק. גם אני מנסה ולפעמים יוצא לי עקום.

כשראיתי איך דורון אוחיון מקלל ומאבד שליטה במגרש, אמרתי לעצמי שהוא מגזים, ואז נזכרתי שגם אני מקלל. כן, גם הקללות והאלימות היא חלק מחיי, שבהחלט איני גאה בו. אמנם דורון לוקח זאת לפעמים רחוק, אבל בכלל לא בטוח שזה לא קורה גם לי וגם לכם, אלא שאנחנו לא שמים לב, כמו שדורון לא שם לב תוך כדי משחק, איך הוא מאבד שליטה.

כשחנן אלמקייס קיבל הודעת פיטורין מקבוצת בני מושריפה בוואטסאפ, ואחר כך ראינו איך המאמן נסים אגבריה מסביר זאת לשחקניו, נזכרתי בסיטואציות דומות שקרו לי ולחלק מחבריי, שבהן החזק למעשה מתעלם מכך שהחלש הוא גם בן אנוש. שבהן החזק מתרץ ומסביר את התנהגותו בכל מיני נימוקים אגואיסטיים וכוחניים.

כולנו חווינו משברים, אכזבות וכשלונות, ויכול להיות שאפילו בכינו, בדיוק כמו הבכי של ליאת צרפתי אחרי ההפסד בבחירות לועד העמותה או ההפסד במשחק העלייה של עירוני אשדוד. איני רוצה להישמע שוביניסט או מתנשא, אבל יש משהו מיוחד ומרגש הרבה יותר, לראות אישה בוכה בגלל כדורגל.

בילדותי חלמתי לכדרר כמו יוהאן קרויף, לכבוש כמו פלה, ולקלוע סלי ניצחון כמו מיקי ברקוביץ' ולארי בירד.
היום אני מקווה שתהיה לי מחוייבות רגשית כמו אבי פרץ, שאוכל להמשיך ולעשות את הדברים הקטנים והפשוטים כמו אפרים סיאדה ושאצליח להתגבר על הקשיים הפיזיים והנפשיים כמו שעשה אדהם רבאח.
היום אני אשמח אם תהיה לי מעט מהתאטרליות של נסים אגבריה, וגם מההתלהבות והטוטאליות של דורון אוחיון.

שלא תבינו אותי לא נכון, גיבורי הסידרה אינם מושלמים.
לא אבי פרץ שהשפיל שחקנים בנאום הביזיון, לא נסים אגבריה שמנהל את הקבוצה ונפטר מאלמקייס כדיקטטור, לא מוחמד אבו תאופיק שדוחף להעדפת שחקני בית על פני שחקני רכש ולא משיקולים מקצועיים וגם לא דורון אוחיון האגרסיבי והבוטה.
הם אינם מושלמים, וגם אנחנו.
הם בני אדם, וגם אנחנו.

ליגת האלופות זה האלפיון העליון, ורובנו לא נמצאים שם.
הליגה האנגלית וליגת העל שייכות למאיון ולעשירון העליון, ורובנו גם לא שם.
רובנו משתייכים לליגות הנמוכות יותר, כי ככה זה בחיים.
כשאני מסתכל על אבי פרץ או אפרים סיאדה, וגם על דורון אוחיון או אבו תאופיק, אני אומר לעצמי שהלוואי וכולנו נהיה ליגה ג'.

ודבר אחרון –
מי מאיתנו לא חלם להיות שדר הבית של קבוצתו, גם אם זה יהיה מהטריבונה עם טלפון נייד, בדיוק כמו בליגה ג'.

קישור לפרק הראשון של הסידרה ליגה ג' בכאן 11