כואב לי על הפועל פתח תקוה

בעידן שאחד ממאפייניו הבולטים הוא זילות השימוש ברגשות, אני צריך להסביר לכם על הסף מה אני לא, כדי להרוויח את אמינותכם בכאב שלי על הפועל פ"ת:

1. קודם כל, אני לא מאסכולת "היא חשובה לליגה" או כל האמירות החלולות הנלוות אליה שיצאו מפיהם של כל מיני אוהדי מכבי ת"א, בית"ר ומכבי חיפה אחרי שהפועל ת"א ירדה ליגה. המצאה מיותרת ברמה של פיית השיניים.
מה ש"חשוב לליגה" זה הכדורגל, ובזה הפועל פ"ת הייתה נוראית ברוב שנותיה האחרונות.

2. אני לא ילד של תחילת הניינטיז שמתרפק על הפועל פ"ת הגדולה והמגניבה של אז. בני קוזשווילי? אני מעדיף בכלל את דבאלישווילי.
את הפועל פ"ת הגדולה ראיתי רק ב-GOLD.
כשהתחלתי לראות כדורגל ישראלי כילד, הפועל פ"ת כבר הייתה די נמושה וקבוצת תחתית, והאגדות הפתח תקוואיות שאני גדלתי עליהן היו מעוז סמיה, צ'ייק גדייגה, ארמון בן נעים ועוד רבים ולא טובים.
אז נכון, אני מעיד על עצמי כטיפוס נוסטלגי, ולפעמים מתפלקת לי מחשבה לא במקום על פטי נימבה (אחח איזה סאלטות!), אבל לא זה המקרה.

3) אני לא אוהד הפועל פ"ת. כן נו.

יופי, בואו נתחיל.

כואב לי על הפועל פ"ת.

כואב לי על אוהדי הפועל פ"ת כי הם סובלים הכי הרבה ובצורה קיצונית וחולנית, שבאמת אתה צריך להיות איזה פסיכופת או סתם אבי לוזון כדי לא להזדהות עם הכאב שלהם.

אז נכון, כמיטב המסורת היהודית, אוהדי כל קבוצה מספרים על עצמם שהם אלו שסובלים הכי הרבה:
אנחנו אוהדי מכבי חיפה לא שמחנו כמעט עשור ולא ראינו 7 שנים בלם שסתם ככה על הדרך, יודע לתת פס, והפועל ת"א בדיוק אחרי מסיבת סוף מסלול של שנת טיולים בחומוסיות, והם גם ככה תמיד קידשו את הסבל, ואוהדי מכבי ת"א עם סוף העידן ונתניה ועם הצלם הטוב בעולם לגילו ועם הכדורסל (למרות שבכדורסל, כל עוד אתה לא מבין את השיטה אתה חסין סבל. אנחנו מקום אחרון בליגה ונראה שזה אומר שניקח אליפות השנה) באמת סובלים, ולבאר שבע קשה כי אין כבר מקום בארון (לא סתם איקאה פתחו שם סניף השנה) והם עדיין נהנים לספר על הטיולים שלהם בפלייאוף האמצעי (אחת הקטגוריות האהובות עליי!) במקום ליהנות מהרגע. אבל אוהדי הפועל פ"ת? הם כבר שכחו מה זה לשמוח. אלרגים לכיף.

שימו לב:
שנת 2002. שנה מקוללת לכל ישראלי כנראה, אבל היא גם השנה האחרונה בה הפועל פ"ת, אחד המועדונים הגדולים והמפוארים בישראל, הצליח לסיים בטופ 6. 10 שנים אחרי הגביע, שהוא התואר האחרון של הפועל פ"ת נכון לקשקוש שורות אלה.
אבל אני לא מדבר איתכם על פה על תואר, על אירופה, על משהו ששווה לזכור בשנים הקשות ולהיאחז בו ברגעי משבר.
טופ 6. פאקינג 16 שנה.

בתור אוהד אמפתי, אני שואל את עצמי במה לעזאזל יש להם להיאחז בעשורים המקוללים האלה? תחשבו כמה רגעי אושר חוויתם עם הקבוצה שלכם מאז 2002. אליפויות, גביעים, ניצחונות באירופה, נסיעות בלתי נשכחות, הגבהות מדויקות של המגן הימני ועוד ועוד.
ולא, אני מניח שהאליפויות של הפועל פ"ת שהושגו בתקופה של בני ישראל במדבר צין קצת פחות רלוונטיות עבור רוב רובו של הקהל הכחול.

כואב לי על הפועל פ"ת. איזה מועדון אבוד.

אוהדי הפועל פ"ת הם קהל נפלא וגדול ביחס לליגת העל, על זה אין ויכוח. הם אוהדי כדורגל, כמו כולנו, הם אוהדים של מועדון גדול, כמו רובנו. ואני מריץ בראש באמת את כל הזיכורונות היפים משני העשורים האחרונים (שזה בעצם כל החיים שלי בערך) ולהם, אוהדי כדורגל כמוני, שכל מאודם ופסגת אושרם זה לראות 11 אנשים עם החולצות הנכונות עושים את הדבר הנכון – אין כלום מזה. נאדה. באמת שכואב לי עליהם. הם רק סובלים וסובלים וסובלים.

סובלים מכל מיני בעלים ומנהלים הזויים ומוזרים (דורון גלנט? מי זה? הוא קיים? מישהו ראה אותו פעם ויכול לאשר לי) שהגורל מינה להתעלל בהפועל פ"ת במשך שני עשורים בלי סיבה הגיונית. למעשה, החגיגות הגדולות שלהם היו חגיגות עליית ליגה. ואני מזכיר שאנחנו מדברים פה על מועדון עם מס' אליפויות זהה לזה של בית"ר ירושלים, לשם השוואה, 10 סגנויות, 2 גביעים והמון שחקנים גדולים שגדלו בו או עברו בו.

כואב לי על הפועל פתח תקוה. על אוהדים ששוכרים דירה לחלוץ מהנוער שלהם ושצריכים להילחם שנים בבעלים ומנהלים, אוהדים שלא זוכרים כבר מה זה כיף, מה זה אושר, שלא מרגישים כבר את אותן התחושות שבגללן אנחנו מכורים לענף הזה כמו זומבים.

כואב לי על הפועל פתח תקווה. ולכם?