הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, מעט בהומור ומהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
מרבית הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לקראת הערב שבו המשחק גולש לתוך יום השואה, היה לי ברור שטור במתכונת הרגילה לא אוכל לכתוב, אפילו בשל העובדה הפשוטה שטקס יום השואה אצלנו בישוב יתחיל בזמן שבליברפול ישחקו את המחצית השניה, ואין מצב שאני לא בטקס הזה. הוא הרבה יותר חשוב.
חצי שעה לפני המשחק ועדיין אין לי שמץ מושג אם יהיה טור או מה אכתוב. הרבה פעמים הטורים נכתבים מעצמם אז אני לא ממש דואג.
בכל מקרה, בשביל פתיחה יש לי רק את המשפט של קלופ אותו הוא אמר השבוע:
“I told the boys it looked like adult football at West Brom” (ההדגשות שלי).
תקראו שוב ושוב את המשפט הזה.
בהתחלה זה נשמע כמו סתירה בין ההגדרות של קלופ, על ילדים ומשחק בוגר. אני מודה שאיני עוקב אחר כל הגיגיו של הקלופ, אבל בקריאה שניה הוא נשמע לי כמו אחד המשפטים היותר כנים והפחות קלישאתיים וסטנדרטיים שיצאו לו מהפה.
הוא לא סתם קורא לשחקנים שלו ילדים או בנים. גם באנגלית וגם בעברית המילה הזו מבטאת קשר עמוק יותר, משפחתי יותר ואבהי בינו לבין השחקנים. יש שם משהו מעבר לקשר המקובל בין מאמן לשחקנים. אני לא יודע אם זו הדרך הטובה ביותר להגיע להצלחות ולהישגים, מה שבטוח שזה יפה ואפילו קצת מרגש לשמוע אותו מדבר כך.
אם את החלק הראשון של המשפט הבנתי, אז ההגדרה של כדורגל בוגר ממש לא ברורה לי, בטח מקלופ שפעם דיבר על השאיפה שלו שהקבוצה תשחק כדורגל בסגנון רוק כבד. יכול להיות שהוא מכוון לכך שהרוק הכבד, שהיום הוא כבר די בוגר, היה בשיאו בשנות השבעים במקביל לשנים הגדולות של ליברפול.
אולי הוא מתכוון לסגנון יותר מיושב ושקול ופחות הרפתקני. גול אחד ואח"כ בונקר.
נגד ברומיץ' בשבוע שעבר זה הצליח ואחרי שקוטיניו השחיל כדור עונשין מושלם לרשת של פאלאס באמצע המחצית הראשונה נראה היה שגם השבוע אפשר להצליח עם הסגנון הבוגר.
עשרים דקות אחר כך הקונספציה קרסה עם שער מקרוב של בנטקה אחרי התקפה מהירה ומושלמת של פאלאס, ממש כמו שיר רוק כבד קלאסי.
שתי דקות לפני זה השדר האנגלי הזכיר לנו שבנטקה אוהב לכבוש נגד האדומים, ומיד אחרי הגול הוא הוכיח שגם הבריטים היבשים נהנים להגיד: "אמרתי לכם…".
בעוד אני מתכונן לצאת לטקס יום השואה, ליברפול התחילה לשחק סופסוף כדורגל ולהגיע להזדמנויות. קוטיניו עבר חצי קבוצה בתוך הרחבה ולא הצליח להבקיע, לוקאס בעט לשמיים מהרחבה ופירמינו כמעט עבר את השוער, אבל התיקו נשאר.
כמו הרבה פעמים בחיים בכלל ובארצנו בפרט צריך לעשות סוויץ', אז אני עושה סוויץ' בראש ויוצא. תעשו גם אתם, רק לכמה דקות.
באמפי הפתוח שבו אנו עורכים את כל הטקסים הרוח נושבת ואפילו די קר.
קר בשביל ארץ ישראל וישראלי כמוני, אבל די חם בהשוואה לחורף פולני או אוקראיני מצוי וביחוד אם הלבוש אינו מתאים. אם מישהו מכם עדיין לא השתתף במסע או סיור בעקבות השואה בפולין אני ממליץ לעשות ואם אפשר אז בחורף. אין דרך טובה יותר להרגיש אותם.
מסע לפולין מורכב מימים גדושים של ביקורים באתרים השונים ואינספור סיפורים ונתונים מאותם ימים. אי אפשר לזכור את הכל ומה שנשאר הן התחושות, תמונות מסוימות ומקצת מהסיפורים שצריכים רק טריגר קטן כדי לצוף בחזרה, ובטקס השנה היה את הטריגר הזה.
סיפור כזה הוא סיפורה של הלינה בירנבאום ששרדה את השואה, עלתה לישראל והקימה כאן משפחה. ארבעים שנה אחרי המלחמה והרבה לפני שהתחיל הטרנד הנוכחי של טיולי שורשים ומסעות לפולין היא החליטה לחזור אל המחנות והזיכרונות, אל המקומות והארועים שעיצבו את ילדותה וחייה. מסע כזה היה ממש לא מקובל בשנות השמונים ובני משפחתה חששו מאוד מההשלכות ומהתוצאות שלו. צריך לזכור שפולין היתה אז מדינה לא מפותחת ועדיין תחת שלטון קומוניסטי והלינה עשתה את המסע הזה לבד ובלי כל ההכנות והמדריכים שמלווים את מי שנוסע היום. למרות הפחדים והחששות היא נסעה לפולין וחזרה כדי להמשיך ולספר את סיפורה (קישור ליומן המסע של הלינה בירנבאום).
מסיפור הנסיעה של הלינה בחזרה לפולין נוצר אחד השירים המרגשים ביותר במוסיקה הישראלית.
כתב אותו בנה של הלינה, יעקב גלעד, וקוראים לו "אפר ואבק". כשמכירים את הסיפור מאחורי השיר המילים שלו מקבלות משמעות אחרת לגמרי.
תקדישו כמה דקות לסיפור ולשיר.
לפני חמש שנים עשיתי את המסע לפולין ומאז אני מחזיק את מילות השיר אצלי ברכב. למה? כי הסיפור נגע לליבי כששמעתי אותו בפעם הראשונה על הדשא ליד המשרפות במחנה מאיידנק, וכשהילדים שרו הערב את השיר בטקס נזכרתי בסיפור והתרגשתי שוב.
לפני שיצאתי לטקס תיכננתי לחזור ולראות את תקציר המשחק ולהשלים את מה שפיספסתי. זה אמנם חשוב אבל עכשיו, אחרי הטקס והזיכרונות, זה לא כל כך חשוב אז אני מוותר. מבחינתי המשחק יכול לחכות למחר בבוקר.
אני שונא להשתמש בקלישאות ולהיות נדוש אבל הערב הזה, בין הכדורגל לשואה, בין המשחק למציאות, בין ההווה לעבר, הוא בהחלט מטאפורה לחיים בכלל ולחיים שלנו כאן בפרט.
