ביום השנה ה־75 לניצחון, הגם שכבר חלפו כמה שבועות מאז, ניזכר בסיפור אחד על שנות המלחמה — על משחק הכדורגל הראשון בלנינגרד הנצורה.
הרבה נכתב על כך באינטרנט, לפחות בשפה הרוסית, אך המידע והמקורות משתנים: החל מהתאריך וכלה בסיבה מדוע המשחק התקיים בכלל. יש צורך לפשפש ולבלות זמן רב בארכיונים בקריאת מאמרים ישנים כדי לגלות שהמשחק לא היה ב־6 במאי 1942, כפי שרבים כותבים, אלא ב־31 — לפחות כך כתבו בעיתונות התקופה. אי דיוק נוסף שהועתק ממאמר למאמר הוא אזכור עלונים עם הכיתוב "לנינגרד היא עיר המתים", שהגרמנים פיזרו ממטוסיהם, אך אין לכך תיעוד.
אנסה לחבר את כל העובדות ולתאר את המשחק בלנינגרד של שנת 1942 בצורה מדויקת ככל האפשר: כי עליכם להיזהר מההיסטוריה. יש רבים שמסלפים אותה.
ההחלטה לקיים משחק כדורגל בלנינגרד הנצורה התקבלה ב-6 במאי 1942. העיר כבר חוותה את החורף הראשון של המצור, שהיה התקופה הגרועה ביותר בתולדות העיר, אז כבר יותר מחצי מיליון אזרחים מתו מרעב, הפצצות והפגזות. כדי להעלות את רוחם של הלנינגרדים, הוחלט לתמוך בספורט, ובעיקר בכדורגל ולארגן משחק בין שחקני דינמו לקבוצת מפעל המתכות הלנינגרדי (לימים מועדון זניט).
ב-31 במאי 1942 בלנינגרד נערך לא רק משחק כדורגל בין מועדון הכדורגל דינמו לנינגרד לקבוצת מפעל נבסקי (שמו האחר של מפעל המתכות הלנינגרדי), אלא גם תחרויות אחרות. כך כתבו ביומון "לנינגראדסקאיה פראבדה", מ-2 ביוני 1943: "31 במאי בלנינגרד היה יום הספורט הראשון של העונה. נערכו תחרויות אתלטיקה, הופעות של אמני ספורט ונערך משחק הכדורגל הראשון. המשחק נערך בקצב מלא, אנרגטי והסתיים בתוצאה 0:6 לטובת דינמו. במפעל נבסקי נערך יום ספורט בו השתתפו ספורטאים בולטים רבים. היו תחרויות בריצה, זריקת כידון, קפיצות לגובה. קבוצת המפקדים הפגינה מופע לחימה יד ביד. התקיימה הופעה המונית של מתעמלים".
על פי העיתון "קראסני ספורט", בין היתר, מלחים מהצי הבלטי התמודדו בחתירה בסירות, שחקני הכדורעף של ספרטק לנינגרד פתחו את עונת הקיץ ובאצטדיון על שם לנין 15 קבוצות השתתפו בתחרויות בלחימה בכידון והתגברות על מכשולים. ומיד עולה השאלה: איך ומדוע בעיר, שמותשת מהחורף הקר והרעב המחריד, החליטו פתאום לערוך תחרויות ספורט?
אולי הנחישות להציג חיים נורמלים גם תחת תנאים לא אנושיים וכך תואר בכתבה מה-21 ביוני 1942: "באצטדיונים רבים, מגרשי ספורט, מגרשי טניס, חורים נפערו מפיצוצים. אך זה לא מונע מצעירים לשחק ספורט, לשאוב כוחות, אומץ לב, מיומנות וסיבולת… ולהתכונן לחיי קרב. החיים לא קופאים במגרשי ספורט <…> אגודת ספרטק קובעת מפגשי כדורעף. שחקני כדורגל של דינמו נפגשים במשחקים עם הקבוצה של מפעל אנסקוי".
קצין המשטרה ויקטור ביטקוב כתב ביומנו מהמצור כי שליח מצא אותו ברובע מוסקבה בלנינגרד עם הודעה מהממונים עליו שהזעיקו אותו בדחיפות למשרד. הוא גם אמר שהמועצה הצבאית של חזית לנינגרד המליצה לקיים משחק כדורגל. ביטקוב נהג לשחק בעבר בדינמו לנינגרד, אך באותה תקופה הוא כבר היה בן 39. "נראה שמאה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שרדפתי אחרי הכדור באצטדיון דינמו…", הוא כתב.
כנער צעיר חלם ויקטור להיות מהנדס, אך הגורל זימן לו עבודה אחרת – תחילה עבודה בקומסומול [תנועת הנוער הקומוניסטית], לאחר מכן שירות במשטרת לנינגרד. לימודים, עבודה… החל להתנסות בספורט: סקי, היאבקות, ריצה, חתירה, הוקי וכמובן כדורגל ולא פעם נאלץ ללבוש חולצת טריקו כחולה של קבוצת דינמו לנינגרד.
הגנרל אליו הגיע ביטקוב, החל לחקור אותו בנוגע לנוכחותו במשחקי כדורגל. בזמן שהוא ענה על שאלות, מפקדו העביר לו תה חם ומיני שוקולדים – דבר נדיר ביותר בימים ההם. כל זה לא היה מקרה: היה צורך לערוך משחק כדורגל. "לבסוף, הכל הובהר", כתב ביטקוב ביומנו. "[הסתבר ש]לאחרונה הגרמנים החלו לשכנע בתקיפות את כוחותיהם, שלנינגרד היא עיר נכחדת, שהיא מדבר מלא גוויות, וזו הסיבה, לטענתם, שהפיקוד הגרמני היה איטי בנסיון הכיבוש. עם טריק כל כך זול, הנאצים ניסו לעורר את החיילים שלהם, שאיבדו תקווה לכבוש את לנינגרד."
הסובייטים החליטו לענות באירועי ספורט, ובכך הראו שהעיר חיה, שאנשיה כאן מסוגלים גם לאתלטיקה וגם לכדורגל. "המשחק הזה ייתן לנו אולי יותר מאשר הקרב", אמר הגנרל. קבוצת מפעל נבסקי נבחרה כיריבה לקבוצה הגדולה בעיר דינמו לנינגרד. קבוצת המפעל הורכבה משחקני זניט וספרטק שיכלו למצוא. על פי סיפוריו של ולנטין פיודורוב, קשר דינמו, לא כולם הצליחו להגיע למשחק הגומלין ולכן קבוצת המפעל נאלצה להעמיד קשר בשער ודינמו "השאילה" את החלוץ של יריבתם. הבעיה הייתה ששחקני דינמו היו מותשים מאוד והיה קשה להאמין ששחקניה יכולים לשחק אפילו חצי שעה. הוחלט שיש להתכונן מראש.
לא היה קל לאסוף 22 שחקנים — אלה שלא מתו מרעב, נאבקו להישאר על הרגליים. הפיקוד הצבאי בעיר הרגיש שתרומת המשחק לניצחון הלוחמים תגדל באמצעות משחק הכדורגל ותהיה חשובה לא פחות מלחימה בשדה הקרב. אך אם קבוצת דינמו איכשהו הצליחה להתארגן, הרי שקבוצת המפעל הייתה הטרוגנית מאוד – שיחקו בה אלה שפשוט ידעו להתמודד עם הכדור ולפחות איכשהו עמדו על הרגליים אחרי חורף נורא.
הוחלט לשחק באצטדיון דינמו, אך המגרש היה חרוש כולו מפגזים. הוחלט לשחק במגרש חלופי ואוהדים הוזמנו מבית חולים סמוך כדי למלא את היציעים. השחקנים שיחקו שתי מחציות, באורך 20 דקות, עד חצי שעה.
"הסתכלתי על חבריי. חיוורים, חלושים, פרצופים נרגשים," נזכר ויקטור נבוטוב, שוער דינמו. "כולם מגולחים ומסופרים היטב. זה היה חוק – לצאת למשחק כמו בחג. וגם עכשיו היה חג. פשוט לא ידעתי אם לחברים היה מספיק כוח לשחק עד הסוף. הציעו לנו לשחק שתי מחציות של 30 דקות כל אחת. לפני שמתחילים התכנסנו במעגל ואמרנו אחד לשני: 'בואו נשחק כדורגל אמיתי, כדי שיהיה מה לזכור'."
היה קשה מאוד לשחק — ולנטין פיודורוב טען שמי שהיה לו הכי הרבה מנת לחם בכרטיס היה זוכה. "המגרש המוכר נראה גדול באופן מוזר והרגליים זרות," הוא נזכר. "אני זוכר שלאורשקין הכדור נחתך והתגלגל קדימה. מיהרתי לבעוט, רק חמש צעדים. כמה פעמים שהגעתי לכדורים כאלה, אבל אז… לא הצלחתי."
לפי זכרונותיהם של הנוכחים במשחק, השחקנים עזבו את המגרש מחובקים: מישהו היה שמח שבתנאים כל כך נוראים הם הצליחו לשחק כדורגל, להרגיש את טעם החיים, מישהו תמך בחברים שאיבדו את כוחם מתשישות. לא היו החלפות: כי פשוט לא היה במי להחליף. במהלך המחצית השנייה החלה הפצצה, אך זה לא עצר את השחקנים.
המשחק הפך להיות הישג אמיתי והעלה את המורל של התושבים. לאחר מכן התקיימו משחקי כדורגל אחרים בלנינגרד הנצורה, אך זה ששוחק ב-31 במאי 1942 נחקק בהיסטוריה כמשחק המצור הראשון והעיקרי. זה היה ניצחון גדול על אני העצמי. על ייאוש הרעב, על הפחד מהמוות. זה היה ניצחון, שהראה שלאנשים יש רצון לחיות.
ב-27 בינואר 1944, הכוחות הסובייטים הסירו לבסוף את המצור שנמשך 872 יום. בשלב זה, מספר ההרוגים כבר התקרב למיליון איש. עם זאת, לאחר המלחמה הרשויות עשו הכל כדי למזער את הישגיהם של תושבי לנינגרד ואת הייסורים שהם סבלו. לוח זיכרון לכבוד משחק המצור המפורסם הופיע באצטדיון דינמו רק בשנת 1991. בכיתוב על האנדרטה נכתב: "כאן, באצטדיון דינמו, בימים הקשים ביותר של המצור, ב-31 במאי 1942, שיחקה דינמו לנינגרד במשחק מצור היסטורי עם קבוצת מפעל המתכות הלנינגרדי."
סיפור זה הוא אחד מרבים אחרים בתקופת המלחמה. אלא שהעניין כאן הוא לא כל כך הכדורגל, אלא האנשים שלמרות הכל, לא איבדו את כוחם ולא רצו לוותר. כל מי ששרד היה גיבור.
