זה לא סוד שקשה להיות שחקן צעיר בליגה הישראלית. אחוז מאוד קטן מבוגרי מחלקות הנוער בקבוצותיהם משתלבים בקבוצה הבוגרת, כאשר רובם פורשים לעת גיוס או נודדים מקבוצה לקבוצה בליגות הנמוכות, כשרק מעטים מהם מוצאים את מקומם באחת מן הליגות הראשונות.
בזמן שמריו גצה וקיליאן אמבפה כבשו שערים בגמר המונדיאל עוד לפני גיל 20 ואינספור שחקנים בליגות הבכירות באירופה מקבלים הזדמנויות כאשר הם עדיין בני עשרה, אצלנו הכל נראה קשה – ישנו פער גדול בין ההבנה האירופאית לביסוס שלד הקבוצה סביב שחקני הבית, לבין התפיסה המקומית של רכישת "שכירי חרב" משתנים, וביסוס שלד הקבוצה סביבם.
אחת הקבוצות המזוהות ביותר עם גישה זו, שהביאה לה 3 אליפויות ברצף, אך גם התרסקות בעונה החולפת, הינה הפועל באר שבע.
אין צורך להרחיב בדיבורים על המועדון הזה, הפועל באר שבע, ועל הדומיננטיות שלו בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. על האליפויות שהוא לקח, ועל אלו שהוא עוד ייקח. החל משנת 2014, הוציאה אלונה ברקת יותר מ-50 מיליון ש"ח על רכש של שחקנים מובילים בליגה המקומית ולאחרונה פתחה במדיניות רכש מעניינת, כאשר החתימה מספר שחקנים "רעבים" מהליגה הלאומית. אך מה עם שחקני הבית?
משנת 2014 קיבלו שחקני הבית (להוציא את אופיר דוידזאדה ואליניב ברדה) רק 1,205 דק' משחק במשחקי ליגה רשמיים. נתון שאגב, מתחלק בין 10 שחקנים בלבד כשרק אחד מהם נמצא כרגע במועדון, תומר יוספי, ששותף העונה ב-10 משחקי ליגה. אם נסתכל על עוד קצת נתונים, ונחפש שחקנים שגדלו בהפועל ב"ש וכיום נמצאים בליגה העל, נמצא מספר עגום מאוד של כ-5 שחקנים בלבד אשר משתלבים כיום בליגת העל וסיימו גיל נוער החל משנת 2012, ונראה שרוב הכשרונות הגדולים של הקבוצה מהדרום אובדים איכשהו בדרך בין הצבא לבין ליגה א'.
אם נקרא בין השורות, נוכל להבין שאין ממש סיכוי לילד שמסיים את גיל הנוער בקבוצה לצאת שחקן.
הטראומה
כנראה שהעונה שאחראית על כל הבלאגן סביב שחקני הבית בבירת הנגב הייתה עונת 2011/2012. הסיפור מתחיל עונה אחת לפני, כאשר באותה עונה קבוצת הנוער של הפועל באר שבע דרסה את הליגה השניה לנוער ועלתה חזרה לליגת העל לנוער, כשבמקביל במסגרת גביע המדינה נעצרה הקבוצה רק בגמר ע"י מכבי תל אביב, זאת של מואנס דאבור, דור מיכה ורועי קהת, שגם עליהם נדבר בהמשך. בעונה העוקבת, הצלחת קבוצת הנוער זיכתה את רוב שחקני הקבוצה, כאשר הבולטים ביניהם היו יוסף אבולאבן, אופיר דוידזאדה, איציק וקנין ולוטם זינו, בחוזה בקבוצה הבוגרת.
עונתם הראשונה של שחקני הבית הרבים שנחלו הצלחה גדולה בגיל הנוער ונזרקו למים בקבוצה הבוגרת כמעט והסתיימה בטרגדיה, כאשר הקבוצה ניצלה בעור שיניה מירידה לליגה הלאומית. העונה הטראומתית בה שחקני הבית קיבלו את המושכות, אך כמעט והובילו את הקבוצה לליגת המשנה, כנראה גרמה לאטימות גמורה של המערכת בקבוצה לשחקני הבית, שכן מאז החל תהליך הרכש של שכירי החרב ודחיקת שחקני הנוער לשוליים.
מדיניות המתבטאת ברכישת שחקני רכש מוכחים לצד שחקנים בינוניים שיהוו שחקנים משלימים כגון מתן אוחיון, בן תורג'מן, דור אלו ואחרים, במקום לתת לשחקני מחלקת הנוער להשתלב בהדרגה ולהשתפשף כשחקנים משלימים, לפני זריקתם למים העמוקים.
המושאלים
מדיניות של השאלות הינה מדיניות מקובלת בכל קבוצות ליגות העל והליגה הלאומית, שכן קבוצות לא מוכנות לוותר על כשרונותיהם ביתר קלות כאשר אלה מטופחים שנים על גבי שנים במחלקות הנוער ומשאבים רבים מושקעים בתהליך הפיכתם לשחקנים מקצועניים. הבעיה המרכזית היא, שאין תכנית מעקב אחר המושאלים ושחקנים רבים נעלמים בדרך.
סיפורים רבים של שחקנים יוצאים לאחרונה לאור כאשר הבולט בהם הוא של יובל אשכנזי בהפועל רמת גן, שהיה מושאל תקופה ארוכה בקבוצות הליגות הנמוכות, אך ללא מעקב של קבוצת האם בשנים בו התקדם. באופן אבסורדי, ההתעוררות מצד האורדונים הייתה רק כאשר זאת דרשה "דמי השבחה" מבני יהודה על כרטיסו אשכנזי. כשזה מגיע מקבוצה בליגה הלאומית עם אמצעים מוגבלים זה יכול להיות סיפור מובן, והציפיה היא שהקבוצות הגדולות עם מערכי הסקאוטינג והתקציבים הגדולים מתנהלות קצת אחרת בכל הקשור למושאלים ויש להן איזושהי תכנית מסודרת למעקב אחר השחקנים.
צר לי לאכזב, אך במקרה של הפועל באר שבע, זהו לא דבר שקורה, ושחקנים רבים מוחתמים על חוזה כשמסיימים גיל נוער, מושאלים לקבוצות כאלו ואחרות ונשכחים בדרך. שחקנים בדמות עמראן אלקרינאווי, עמית ביטון, דן ביטון ואחרים מוכשרים שיצאו בשנים האחרונות מהמועדון מהדרום לא נראים כאילו יש להם עתיד בקבוצת נעוריהם, כאשר האחרון, שנמכר לאחרונה ללודוגורץ לאחר שהיה נקודת האור היחידה במסע ההישארות המרשים של אשדוד בליגה, אף הוחלף במיכאל אוחנה בצעד המראה חוסר אמון משווע בשחקני בית מוכשרים.
לא בושה ללמוד
צעדים מבורכים נעשו בזמן האחרון במחלקת הנוער של הפועל ב"ש, כאשר הבולט שבהם הוא שיתוף הפעולה עם האקדמיה של אתלטיקו מדריד בהגעת מאמנים מהענקית הספרדית והטמעת המתודולוגיה של המועדון בפיתוח שחקנים במחלקת הנוער של הקבוצה מהנגב. אך נשאלת השאלה, מה כל זה משנה, אם לשחקנים אין לאן ללכת מכשיסיימו את גיל הנוער? מה שבטוח משהו צריך להשתנות – אם בשילוב השחקנים בקבוצה הבוגרת באופן תכוף יותר, או אם בתכנית השאלות מסודרת ופיתוח שחקני הבית. באופן הזה, לא יזיק להם ללמוד קצת מהיריבה המרה מכבי תל אביב, והאופן בו היא מתנהלת עם שחקני הבית שלה.
החל משנת 2012, שנת הגעתו של ג'ורדי קרוייף למכבי תל-אביב החל שינוי במועדון, כזה שהגיע לשיאו בהתייחסות למחלקת הנוער ושחקני הבית בשנת 2016, כאשר פיטר ואן לוון הוחתם כמנהל המקצועי של מחלקות הנוער. במכבי תל אביב הצליחו להבין את התפיסה שכנראה עדיין לא הבינו בדרום ובשאר רחבי הארץ – מועדון חזק נמדד בשלד של שחקני בית חזקים. ואכן, 3 שנים אחרי השינוי המיוחל – קבוצת שכירי החרב של באר שבע הובסה במירוץ אל התואר על ידי שחקני הבית הצעירים של מכבי תל אביב.
זהו לא סוד שמכבי תל אביב היא בית חרושת לשחקנים – קבוצות הילדים הנערים והנוער של מכבי עמוסים בכישרונות שבאים מכל קצוות הארץ כשהשנתון האולי בולט ביותר בשנים האחרונות, והראשון שעלה לבוגרים מאז הגיע ג'ורדי, היה זה של שנת 92 ממנו יצאו מואנס דאבור, דור מיכה, רוסלן ברסקי ורועי קהת, אלו שניצחו את קבוצתם של אבולאבן, זינו, דוידזאדה ווקנין באותו גמר גביע המדינה לנוער.
באשר לאחרים? חלקם הצליחו בשנים האחרונות להשתלב בקבוצות ליגת העל והלאומית, אך חלקם הגדול נעלם בין ההשאלות הרבות וחוסר הסדר בשיטה. כך קרה גם בכל שנתון עד זה של 95, שסיים גיל נוער כאשר נחתם ההסכם בין מכבי תל אביב לביתר תל אביב רמלה. במכבי השכילו להבין שכישרונות רבים שחרכו את ליגות הנערים והנוער לא מממשים את הפטנציאל הגלום בהם ונעלמים בין ההשאלות. לאחר שהמאמצים הרבים של מכבי ליצירת ליגת פיתוח עד גיל 23 לא צלחו, פנה המועדון לפתרון יצירתי בדמות הסכם עם ביתר תל אביב רמלה כאשר האחרונה תהווה כמעין קבוצת מילואים לשחקני הבית של מכבי.
והנה, מספר שנים אחרי החלו הצהובים לקצור את הפירות: אליפות ראשונה מזה 3 שנים בהובלת 9 שחקני בית ששותפו העונה ב-21,941 דק' משחק (!), מהם 4 שחקנים שעברו בביתר תל אביב רמלה לאחר גיל הנוער וזה עוד בלי לדבר על 20 המושאלים האחרים שנמצאים כרגע בביתר תל-אביב רמלה או שקפצו מדרגה לקבוצות ליגת העל, לאחר שפשוף בקבוצת הבת (מתן חוזז, אילון אלמוג, אליאל פרץ, אור דסה ואחרים).
הפתרון
לאחר שהעונה האחרונה כנראה סימלה את סוף עידן הגלאקטיקוס ושכירי החרב בהפועל ב"ש, הגיע הזמן לשנות כיוון. קבוצות רבות בדרום משוועות לשחקני מוכשרים שיחזירו את הפריפריה לקדמת הבמה בכדורגל הישראלי, שכן כיום רובן ככולן נמצאות בליגות הנמוכות בכדורגל הישראלי. קבוצות כמו מ.ס דימונה, הפועל ערד, עירוני שדרות ורבות אחרות לא מצליחות לבצע את קפיצת המדרגה מליגה ב' כאשר האחרונה אף הפסידה במאבקי הפליאוף לליגה א' לביתר רמת גן.
חתימה על הסכמים, עזרה ואימוץ מספר קבוצות בדרום כקבוצות בת של הפועל באר שבע לא רק יכולה לתרום לקבוצות הקטנות, לאוכלוסיית הדרום ולכדורגל הישראלי, אלא אם נסתכל על השקעה זו ברמת הכדאיות האישית של המועדון, תוביל בסופו של דבר להצלחה של הקבוצה מבירת הנגב. יצירת תחרות ופלטפורמות איכותיות לשחקני הבית המצוינים שנעלמים בזה אחר זה, תגרום למוצר שמייצרת מחלקת הנוער של באר-שבע, השחקנים, להשתדרג ולחזור לקבוצה טובים יותר, ולעזור להצלחה ספורטיבית של המועדון. לחילופין, שחקנים אשר לא ימצאו את עצמם בקבוצת הבוגרת לאחר תקופת החישול, יוכלו למצוא את מקומם בקבוצות אחרות בליגות הבכירות ולסייע למועדון ביצירת רווח כספי לאחר מכירתם, כמו במודל של מ.ס אשדוד וג'קי בן זקן, אשר משביח את שחקניו וגוזר עליהם קופון גדול.
ואולי, אחרי שמועדון גדול נוסף יצטרף למכבי תל אביב במדיניות קידום שחקני הבית המעולה שלה, קבוצות נוספות יבינו מה שבאירופה כבר מזמן השכילו ליישם, ומשהו בכדורגל הישראלי קצת ישתנה ויביא לשלד חזק של שחקנים ישראלים מוכשרים ותרבות כדורגל חזקה, גם אצלנו.
