אחת לכמה שנים מגיע לארץ שחקן שעל הנייר קצת גדול על הליגה שלנו. אחד כזה שברזומה שלו עבר מרשים בקבוצות גדולות, סכומי כסף משמעותיים ששולמו עליו לאורך השנים, השוואות לשחקנים גדולים כאלה ואחרים ובגיל אשר כל הקריירה שלו עוד לפניו. אחד כזה שנפל בין הכסאות ומביני דבר בכדורגל העולמי לא מבינים איך הוא הגיע לכאן, לליגת ג'פניקה הצנועה שלנו.

כיום בליגה שלנו יש אחד כזה – קרים פריי שמו. אבל רגע, יגידו הציניקנים, הכל טוב ויפה עם העבר המפואר, הכינויים המפוצצים ("מסי הטורקי") והרזומה המרשים. מה הקאץ'? שחקן כזה לא סתם מגיע לכאן. אז זהו. לשם שינוי, הקאץ' כאן אינו בשחקן, אלא בקבוצה שממנה הוא הגיע. למען האמת, לא בדיוק בקבוצה, אלא יותר בליגה. טוב, אם נהיה קצת יותר מדוייקים – הבעיה האמיתית היא במדינה בה נמצאת הליגה בה משחקת הקבוצה. מבולבלים? גם אנחנו.

קרים פריי שיחק בשנה וחצי האחרונות בקבוצת איסטנבול בסקהאשיר, מוליכת הליגה הטורקית ושחקנית מפתח בשינוי מאזן הכוחות בליגה. אז מה הבעיה? איך קורה ששחקן שנקנה במיליון וחצי יורו מבירמינגהאם האנגלית, היה שותף מלא להצלחה של הקבוצה בעונה שעברה עם 32 הופעות 4 שערים ו-3 בישולים נאלץ לעזוב את קבוצתו, אשר מוליכה את טבלת הסופר ליג ומגיעה לשלב הפליאוף בליגה האירופית? כסף, כמובן.

מניה טורקית בירידה

אז כדי להבין טוב יותר את המצב של קבוצות הסופר ליג הטורקית, יש להבין את המציאות המקרו-כלכלית בימים אלו בטורקיה. רג'יפ טייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה משנת 2003 (ובנוסף גם נשיא המדינה משנת 2014), הינו אישיות שרובנו כנראה מכירים בפן הביטחוני (בעקבות המשבר בין ישראל לטורקיה אשר העמיק בתקופת כהונתו), אך כנראה שרובנו לא ממש מכירים אותו בפן הכלכלי. בתקופת כהונתו טורקיה ידעה טלטלות רבות. מצמיחה ושגשוג כלכלי גדול, למיתון, גרעון ממשלתי ואינפלציה כיום. פעולותיו של ארדואן לבלימת העלאת שיעור הריבית והתערבות במדיניות הבנק המרכזי בטורקיה, הסכסוך עם טרמפ וארה"ב והבאת קנסות גדולים שהטיל טרמפ על הטורקים, ניכוס סמכויות שלטון (דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה) והעמקת הגירעון הממשלתי, גרמו לתוצאות הרות גורל לכלכלה הטורקית: עליית מחירים חדה (מדד המחירים לצרכן בטורקיה עלה בכ20.4 אחוזים (!) מינואר 2018 לינואר 2019), קריסה של המטבע הטורקי (פיחות בשער המטבע הטורקי למול הדולר בשיעור של כיותר מ-60% בשנה האחרונה) ונסיגת משקיעים מאגרות החוב והמניות הטורקיות (דבר אשר קרה בשל פרמיית הסיכון הגבוהה שהוצמדה לאג"ח הממשלתיות בשל דירוג האשראי הנמוך שניתן לטורקיה, וחוסר אמון המשקיעים בפירמות ובממשלה הטורקית).

אז אחרי שחפרתי לכם קצת על דברים כלכליים נקשר את העניין לכדורגל. בטורים הקודמים שלי, כתבתי על כך שקבוצות כדורגל רבות מתנהגות כתאגידים. במציאות הכלכלית כיום בשוק הכדורגל, הסכומים גבוהים מידי ולעיתים אף מעוורים – הרצון למקסום רווחים עולה על הרצון למקסום ספורטיביות. הסכומים שנמצאים על השולחן הם עצומים – עליה לליגת האלופות שקולה למענק של כ-15 מיליון יורו, זאת לפני בונוסים על הישגים: בשלב הבתים, כל תוצאות תיקו תזכה את הקבוצות בכ-900 אלף יורו, בעוד ניצחון יזכה את הקבוצות המשתתפות בכ-2.7 מיליון יורו. עליה לשלב שמינית הגמר תגרוף לקופת המועדון עוד 9.5 מיליון יורו ולרבע הגמר 10.5 מיליון. באשר לליגה האירופית, מענק הבסיס עומד על כ-2.6 מיליון יורו ו-120 אלף יורו על כל נקודה. עליה לשלב הבא מהמקום הראשון תזכה את הקבוצה בכ600 אלף יורו.

הקבוצות הגדולות בטורקיה, בשיקטאש, גלאטסראיי, פנרבחצ'ה וטרבזונספור זיהו את המגמה בשוק העולמי למקסום רווחים אלה והחלו להוציא סכומי עתק על שמות גדולים, על מנת לתת פייט לאריות של אירופה ולקחת נתח מהפרסים בתחרויות האירופאיות. רובין ואן פרסי, ווסלי סניידר, קווארסמה, פפה ורבים אחרים התפתו לכסף הגדול שזרם בליגה הטורקית בשנות השגשוג הכלכלי. הקבוצות הבינו את הפוטנציאל בהשגת מימון להוצאותיהן בדמות הלוואות שניתנו לקבוצות והנפקת מניותיהן בבורסה הטורקית. בכך, נוצר מצב בו החובות ממנים את ההוצאות וההכנסות הופכות לרווח נקי של המשקיעים ובעלי השליטה בקבוצות. עד כה הכל טוב ויפה, אך במציאות של היום התנהלות זו של הקבוצות הגדולות באה בעוכריהם: גרעון שרק הלך וגדל בעקבות תשלומי הריבית שהלכו וגדלו על ההלוואות, זאת בגלל פרמיית הסיכון שגדלה כתוצאה מהמצב העגום בכלכלה הטורקית, הפסדים עצומים על הוצ' שכר שחקנים המשולמים בדולרים או ביורו לעומת היחלשות המטבע הטורקי וכמובן עליית מחירי מוצרי הבסיס לתפעול שוטף של המועדון.

הדוגמא המתבקשת לניתוח הסיטואציה הנתונה הינה קריסתה של קבוצת הפאר פנרבחצ'ה. כך לדוגמא, ניתן לקחת את חוב הקבוצה שטפח למימדי ענק ושווה, נכון למועד הודעתו של בעלי הקבוצה בתקשורת ביחס לגודל החוב בסוף חודש מאי, כ-621 מיליון יורו. זאת ועוד, לפי התבטאויות של בכירים במערכת הפייר פליי הפיננסי של אופ"א, הליגה הטורקית היא היחידה באירופה אשר החוב הכולל שלה גדול מסך הנכסים הכולל. ואם חשבתם שהבעיה היחידה היא בעניין החובות ותשלומי הריבית העצומים שעל הקבוצות התורכיות לשלם, הבעיות מגיעות גם מכיוון הוצ' השכר על השחקנים וההפסדים מהפרשי השער וצניחת המטבע הטורקי. לדוגמא, החוזה של רובין ואן פרסי בפנרבחצ'ה בשווי 4.9 מיליון יורו לעונה, החוזה של בפטימבי גומיס בגלטסאריי בשווי של כ-3.5 מיליון יורו לעונה ועוד רבים אחרים ששוחררו מקבוצותיהם על מנת לתת עוד קצת אויר לנשימה לקבוצות. זאת ועוד, המצב הכלכלי הרעוע של המדינה בכלל והקבוצות בפרט, הבריח את המשקיעים הרבים שבחרו להשקיע בקבוצות הטורקיות בעתות השגשוג. כיום, הקבוצות אשר מצאו מימון להתנהלותן הפזרנית בשוק המניות, נמצאות במצב עגום שכן הערך שלהן, באופן גורף, נחתך ביותר מחצי במהלך השנה האחרונה. פנרבחצ'ה, אשר מנייתה נסחרה בשיאה בסוף חודש מאי (ממש לפני התבטאויותיו של הבעלים ביחס לחוב הקבוצה) ב-21.47 לירות טורקיות, נסחרת כיום ב-7.06 לירות טורקיות. מניית טרבזונספור נחתכה ב51% במהלך השנה האחרונה, מנייתה של בשיקטאש נחתכה ב53% ואילו מניית גלטאסראיי קרסה בכ-74% (!) בשנה האחרונה.

האחות הקטנה

אז מה הקשר בכלל לפריי? באופן דיי מצחיק, הקבוצה אליו השתייך, איסטנבול בשקהאסיר, לא נקלעה לקשיים כלכליים גדולים כמו הקבוצות הגדולות שהוזכרו לפני. להיפך. הקבוצה הצנועה מאיסטנבול יכולה להתגאות בשחקנים התקפיים בכירים שנמצאים בסגל שלה בדמות רוביניו הברזילאי, דמבה בה, עמנואל אדביור, ארדה טוראן ואלירו אליה, אשר עלות החזקתם הינה גבוהה במימדים מקומיים. אבל רגע, איך זה הגיוני שדווקא האחות הקטנה מאיסטנבול היא זו שמצליחה לא לקרוס תחת המשבר הכלכלי הגדול בטורקיה ולהביא את כל השמות הגדולים האלה ולשלם להם את משכורות העתק?

איסטנבול בסקהאשיר, האחות הקטנה של הענקיות מאיסטנבול, הינה קבוצה חדשה ללא מסורת וכמעט בלי אוהדים. הקבוצה שהוקמה בשנת 1990 כפרויקט חובבני של תאגיד המים העירוני של איסטנבול והפכה מקצוענית עם השנים, גיבשה תכנית רב שנתית להפיכתה לאחת מאריות הליגה הטורקית בהובלת הנשיא גונסל גומושדאג והמנהל הספורטיבי מוסטפה ארואוט, החל משנת 2006. ראשית, מינו השניים לתפקיד המאמן בחור צעיר בשם עבדוללה איבצ'י בחוזה ארוך טווח (מכהן עד היום כמאמן הקבוצה, עם הפסקה בין השנים 2011-2014 לאימון נבחרת טורקיה), וכבר בשנתו הראשונה העלה את הקבוצה לראשונה לסופר ליג הטורקית. שנית, השקעה במחלקת הנוער, במטרה ליצור שלד איכותי של שחקני בית בשילוב שחקני רכש זולים. שלישית, בניית אצטדיון קטן אך מודרני, אשר עומד בכל התקנים האירופאים ויתאים למימדי הקבוצה ורביעית הגיית תכנית כלכלית עם מין אמירה ביקורתית כלפי הקבוצות הגדולות, שלפיה לקבוצה לא יהיה שום חוב, וההוצאות יכוסו ע"י ההכנסות מהמפעלים המקומיים ומהמפעלים האירופים. קצב הגדילה של הקבוצה יהיה שקול לקצב ההצלחה הספורטיבית. שיטת ניהול שקולה זו הובילה את הקבוצה להתבססות כחברת קבע בטופ 4 הטורקיות מאז שעלתה חזרה לליגה הראשונה ב-2014 (ירדה עונה קודם) – מעין ירידה לצורך עלייה. היום, מובילה הקבוצה בגאון את טבלת הליגה הטורקית ובדרך לאליפות שניה בתולדותיה, בעוד הענקיות התורכיות משתרכות מאחור.

כיום, הקבוצה שניהלה את עצמה באופן כל כך טוב זיהתה את הפוטנציאל לזכיה באליפות השנה ולביסוס מעמדה כאחת מקבוצות הפאר הטורקיות ואף לעליה סנסציונית לצמפיונס ליג לאור קריסתן של האימפריות הטורקיות פנר, גלא ובשיקטאש. לאור ההכנסות הרבות מההצלחות בזירה האירופאית בשנים האחרונות (עליה לשלב הבתים של הליגה האירופית), בחרה הקבוצה לשדרג עצמה ולבצע רכש מרשים (אך מבוקר יש להגיד, ההוצ' הנקיות על רכש, קניות בניכוי מכירות, עמדו על מיליון יורו בלבד). עם זאת, כפי שניתן לשער, הוצ' השכר לשחקנים הגדולים שהגיעו לקבוצה הינן גדולות ולאור ההתנהלות השקולה של ראשי המועדון, הגיעו להחלטה כי היה צריך לוותר על כמה שחקנים שלא מצאו את מקומם בקבוצה המתחדשת – ביניהם, מיודעינו קרים פריי.

יש שיגידו שהסיבה לשחרורו של פריי היא מקצועית, הרי הוא לא מצא עצמו בין כל הכוכבים שהגיעו לקבוצה. לטענתי, זהו תוצר של קבלת החלטות נכונה במועדון שיודע לנצל הזדמנויות ומתנהל באופן שקול בזירה הכלכלית הדיי משוגעת היום בטורקיה. כי בסוף, כמה שזה עצוב, הכל מסתכם בכסף.