// מאת ראובן בורשטיין
14 עונות, שבע הופעות בגמר המערב, חמש הופעות בגמר, ארבע אליפויות ומאזן כולל של 810 ניצחונות ו322 הפסדים. אז איך מסכמים תקופה כזאת ססגונית?
קודם כל קצת רקע.
בעונת 1996-97 סן אנטוניו קיוו להמשיך את ההצלחה של העונות האחרונות, בהן הם סיימו עם 59 ו-62 ניצחונות, אך מכת פציעות קשה הפילה את הספרס למאזן של 20-62 והחמצת הפלייאוף בפעם הרביעית בלבד מאז שהצטרפו מה-ABA בשנת 1976. דייויד רובינסון שיחק רק שישה משחקים, צ'אק פרסון פספס את כל העונה, ורק שחקן אחד מכל הסגל השלים 82 הופעות. אחרי 18 משחקים ומאזן זוועתי של 3-15 בוב היל פוטר ובמקומו מונה גרג פופוביץ' להיות המאמן.
בעקבות העונה הנוראית שלהם, סן אנטוניו זכו בהגרלת הדראפט של 1997, וקיבלו את הבחירה הראשונה איתה הם לקחו את השחקן שהפך לאבן היסוד של המועדון הכי יציב ומצליח בליגה לכמעט עשרים עונות, טים דאנקן.
דאנקן השפיע מיד. בעונתו הראשונה זכה בתואר הרוקי המצטיין ובעונתו השנייה הוביל את הטקסנים לאליפות ראשונה והיסטורית וזכה בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר.
בסיבוב השני של הדראפט של 1999 עם הבחירה ה-57 לקחה סן אנטוניו גארד ארגנטינאי צעיר בשם מאנו ג'ינובילי שאז שיחק בויולה רג'יו קלברייה שבאיטליה. אחרי הזמן שלו ברג'יו הוא עבר לוירטוס בולוניה והגיע לסן אנטוניו רק לקראת עונת 2002-03. בדראפט של 2001 סן אנטוניו לקחה בבחירה ה-28 את טוני פארקר, גארד צרפתי יליד בלגיה. אבל כשסן אנטוניו בחרה בהם, היא לא ידעה שהיא מצאה את צמד הגארדים שלה לעתיד, מכיוון שג'ינובילי ופארקר לא הגיעו לליגה מלוטשים באותה מידה כמו דאנקן, אלא נחשבו לפרויקטים – שחקנים עם פוטנציאל, אבל בטח לא כוכבי על.
כבר בעונתם הראשונה יחד כשלישייה הם זכו באליפות, טימי זכה שוב בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר, בנוסף לכך שכבר זכה בתואר השחקן המצטיין של העונה הסדירה עונה השנייה ברצף. פארקר הראה איכויות עם 15.5 נקודות למשחק ומאנו ג'ינובילי נבחר לקבוצת הרוקיז השנייה. פארקר וג'ינובילי המשיכו לגדול לצידו של דאנקן ועזרו לו להביא אליפויות נוספות גם ב-2005 וב-2007. ההוכחה לכך שהפכו כבר לשלישייה מובהקת ולא סתם כוכב על ושני הסיידקיקס שלו, הייתה כשטוני פארקר היה זה שזכה בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר ב-2007.
עונה אחרי האליפות השלישית שלהם יחד זכה מאנו ג'ינובילי בתואר השחקן השישי של העונה. זכייה זו ועצם העובדה שמאנו היה מוכן להקריב את ההישגים האישיים שלו בשביל צרכי הקבוצה, גילמה את הגישה של שלושת האול סטארים שהובילו את הספרס. גישה של חוסר אנוכיות ומוכנות להקרבה גם על המגרש (בעיקר במקרה של מאנו) וגם מחוצה לו, דבר שהוכח בשנות הדמדומים של הקריירות שלהם כששלושתם הקטינו את החוזה שלהם בשביל שהקבוצה תוכל להתחרות.
ב-2013 הספרס הגיעו לגמר ואם לא כמה החלטות שיפוט מפוקפקות והחלטה אחת זוועתית של גרג פופוביץ' אולי היו גם זוכים. אך ההפסד החדיר בהם את הרעב לחזור ועונה אחרי זה, נגד אותה יריבה בגמר הספרס מחצו ומיאמי לא התמודדה עם החום.
כשאתה נפרד מבן אדם שחשוב לך זה כואב ואלפי אוהדים נפרדו הקיץ מאחרוני השרידים של השלישייה הענקית הזו, מגיבורי ילדותם שגרמו להם לאהוב כדורסל. אין אוהד סן אנטוניו שלא כאב לו כשדאנקן פרש, אין אוהד שלא כואב לו עכשיו שגם ג'ינובילי פרש ואין אוהד שלא מקיא קצת בלב (ואולי קצת בפה) כשהוא רואה את פארקר במדי שארלוט. אז אפשר להגיד תודה. תודה טימי. תודה טוני. תודה מאנו. תודה על שהבאתם למשחק המדהים הזה ייחודיות, גם על הפרקט וגם מחוצה לו. תודה על שהראתם שלא כל כוכב בליגה הזאת צריך להיות אנוכי או גאוותן.
תודה על שנתתם לנו רגעים שלא נשכח.
תודה מאנו. תודה על עטלפים על הפרקט, דאנקים על כריס בוש שהחזירו אותנו אחורה כמה שנים טובות וגרמו לנו להיזכר בדאנקים על יאו מינג, היורו סטפ הקטלני, המסירות החדות והלב האדיר.
תודה טוני. תודה על סל קריטי בדקות האחרונות בגמר מול לברון, סגירת סוויפ על ממפיס בגמר המערב עם הופעה של 37 נקודות, הקליעות מחצי מרחק, ה"טיר דרופ" הידוע והצ'ארם המהפנט שגרם לך להיות גנרל פרקט אגדי.
תודה טימי. תודה על ההופעה של 21 נק', 20 כדורים חוזרים, 10 אסיסטים ו-8 חסימות במשחק המכריע של הגמר ב-2003, הדאבל-דאבלים בגמר בגיל 38, חיבוקים עם הכדורסל לפני משחקים, הקליעה עם הקרש מהבלוק, ההנהגה המדהימה, הצניעות הכובשת והקלאס שהפגנת לאורך כמעט שני עשורים
תודה טריו מופלא
