הטור היחיד שרץ במשך תשעים דקות ללא הפסקה, מתקל כל שחקן שעובר לידו ולא מחטיא פנדלים, ועדיין לא זכה להתנצלות מגארי לינקר…
הטור נכתב מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.
שאלה לפני המשחק:
ליברפול רצתה בקיץ לרכוש את נאביל פאקיר.
השבוע הוא ניצח את מנצ'סטר סיטי.
מסקנה – הרעיון היה נכון.
שאלה – האם לפחות אפשר להשאיל אותו למשחקים נגד סיטי?
מה קלופ (כנראה) אמר לשחקנים לפני המשחק:
…אסיים בציטוט מדבריו של הקפטן שלנו שאמר שאנחנו שמחים שאינגס אינו משחק היום כי רק אנחנו מכירים את האיכויות הגבוהות שלו (ההסבר שלי – בעולם הפוליטקלי קורקט זו דרכם להגיד שהם אינם מכירים את שאר שחקני היריבה).
המשחק:
קלופ עושה שינוי מהותי בהרכב עם דגש על ההתקפה בזכות שילובו של שאקירי בקישור לטובת מנוחה לג'יימס "כל משחק אני רץ מרתון" מילנר.
כשוירג'יל בולם ניסיון מסוכן ברחבה בצד של מאטיפ אני מפתח געגוע ראשון לגומז.
שאקירי מקל מעט על געגועי למילנר כשהוא מדגים את כישורי הבאולינג שלו – הכדור שלו פוגע בשני פינים, סליחה שחקנים, צהובים ומתגלגל לרשת. 0-1 בדקה העשירית זה בדיוק מה שהרופא רשם.
בעשר הדקות הבאות ליברפול נראית כאילו יש לה שפעת או משהו דומה, וסאותהמפטון שולטת במגרש, עד שסלאח ופירמינו מייצרים דאבל פאס בתוך הרחבה שמביא לקרן שמביאה לסיומם את הגעגועים לגומז, בזכות הנגיחה האדירה של מאטיפ לחיבורים. 0-2. האסיסט מתחלק בין טרנט שהגביה, להגנה ששכחה שמאטיפ משחק ולא גומז.
בדקה ה-31 הבנתי שהקצב של כיבוש שער כל עשר דקות לא ימשיך. התאכזבתי מעט, אבל התגברתי. איך אומר הבן שלי? תתמודד.
אחרי כמה דקות של נמנום המשחק התעורר עם ניסיון של סלאח להבקיע בגלגול כדור לאחור. חמש דקות אח"כ סלאח ניצח בתחרות ריצה משישה מטר לקו השער כדי לדחוף מהמשקוף פנימה את בעיטת העונשין של שאקירי. 0-3. מחצית ראשונה רוטינית משהו, שמסתיימת עם שלישייה קלילה אחרי שלוש בעיטות למסגרת. מקסימום תפוקה במינימום מאמץ.
בחמש הדקות הראשונות היתה לכל אחד משלושת החלוצים אפשרות לבשל שער לחבר, אלא שהם הצליחו לבזבז אותן, ושוב עלתה השאלה האם סלאח לא מעוניין לבשל למאנה.
כל זה כמובן מתגמד מהרגע שוירג'יל משנה פוזיציה מהחזקת שחקני יריב להחזקת החזה. מעכשיו השאלה שתעסיק אותנו היא מה שלום וירג'יל, וכל השאר אינו חשוב. האמת שתוך כדי בהיה במסך אני שואל שאלה נוספת – פער שערים הוא חשוב, אבל בינינו, מי צריך את המחצית השנייה?
Credit to "Liverpool FC" Facebook page.
שורה תחתונה:
היסטוריה – ניצחון שביעי רצוף.
אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, אבל שוב ניצחון יעיל שבו הקבוצה פשוט עושה את מה שצריך כדי לנצח.
אז מה אם זה לא היה מבריק ומלהיב, אלא רק יעיל.
במחצית הראשונה קלופ שינה את תפקוד השלישייה הקידמית כששלח את מאנה לימין, סלאח למרכז ופירמינו לשמאל וקצת מאחור. אני מניח שהמטרות היו לייצר יותר מצבים לסלאח לשיפור בטחונו, ולתת מרחב תנועה מימין למרכז לשאקירי השמאלי. קשה להגיד אם הניסוי הצליח מכיוון שהשערים לא הגיעו ממשחק שוטף. לפחות השחקנים תירגלו משהו שונה.
במחצית השניה הקבוצה חזרה למבנה הקידמי הרגיל והחבר'ה התמקדו במסירות ברחבה על חשבון בעיטות לשער (רק בעיטה אחת למסגרת אחרי ההפסקה).
סלאח היה מאוד פעיל ודינמי, אם כי מרבית הכידרורים שלו הסתיימו באיבוד כדור. מאנה, מהצד השני, היה פחות שותף אם כי לא נח לרגע.
משניהם לא נצפו שום מחוות או תנועות עצבניות אחד כלפי השני.
וינאלדום והנדרסון שלטו במרכז ללא בעיה ושברו בקלות את ההתקפות הצהובות, ושאקירי היה נייד מאוד, פעיל וכמובן מעורב בשני שערים.
אם במשחק כזה קלופ ממשיך להתעלם מפאביניו, קשה לקנות את ההסברים שלו על עקומת לימוד וקשיי התאקלמות. האם יש משהו שאנחנו לא יודעים?
ההגנה לא עמדה בשום מבחן משמעותי, גם בזכות החבר'ה שהוזכרו בפיסקה למעלה, והבעיטה היחידה למסגרת של אליסון היתה בדקה התשעים.
סאותהמפטון ניצחה רק ארבעה משחקים מאז שוירג'יל עזב, וליברפול לא ספגה בשמונה משחקי בית רצופים בליגה. עובדות לא הכי שמספרות את רוב הסיפור.
התמונה של המשחק: החיוך הענק של סלאח בירידה להפסקה.
התמונה של היום: קבלת הפנים הנהדרת לפרגוסון כשהוא נכנס לאולד טראפורד.
האופטימי יגיד: משחק שהיינו צריכים לנצח וניצחנו (כמו שבוע שעבר…).
הפסימי יאמר: היה קצת מזל בגול הראשון (כמו שבוע שעבר…).
האופטימי: איזה יופי שאקירי השתלב.
הפסימי: מה עם פאביניו?
Credit to "Liverpool FC" Facebook page.
שיר השבוע:
I can't imagine anything that's better
The world is ours whenever we're together
'There ain't a place I'd like to be instead of Groovin
