הטור נכתב מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.
שאלה לפני המשחק:
קלופ מנהל את הסגל מנקודת מבט אנושית והומנית, ולכן אינו מחזיק בכח שחקנים שמעוניינים לעזוב.
זו הסיבה שהוא שיחרר את הבלם האסטוני רגנאר קלאבן והשאיר אותנו עם ארבעה בלמים שלא קוראים להם וירג'יל, שאחד מהם פצוע רוב הזמן, עוד אחד פצוע חלק מהזמן ועוד שניים ללא זמן משחק כבלמים בפרמייר.
האם דילול הסגל בשם הגישה הזו לא יפגע בקבוצה בהמשך העונה?
מה יורגן אמר לפני המשחק:
"כל מי ששמח על פציעתו של דה בריינה הוא מטומטם (ככה גוגל מתרגם asshole)".
קודם כל, הוא צודק.
חוץ מזה, כבר ראינו מספיק קבוצות גדולות שדווקא העדרות של הכוכב מכריחה את שאר השחקנים להעלות רמה כדי לחפות עליו. אין ואקום. מישהו הזכיר את השישייה שהם הבקיעו השבוע?
המשחק:
מסתבר שאפילו בליגה הטובה בעולם מסדרון הכניסה לאצטדיון הוא מעבר צר שבו שחקני שתי הקבוצות עומדים צמודים ודחוסים. הוא כל כך צר שהם צריכים לצאת מהדלת אחד אחד, גם הרזים שבהם.
מאחר ואנחנו שוב נגד קבוצה לונדונית קלופ לא משנה את ההרכב, ורק מילנר הוריד את תחבושת הראגבי מראשו.
הקהל של פאלאס עושה עבודה נהדרת ביציע מרגע העליה של הקבוצות למגרש, והקבוצה שלו סוגרת ביעילות את הרחבה כשכל השחקנים נמצאים מאחורי הכדור כשהם בהגנה. ליברפול מחזיקה בכדור, אבל זו שליטה חסרת רעיונות וחדות, כששני המגינים שאמורים לתת את הקרוס המדוייק לרחבה, מסתפקים בהגבהות אבודות מראש או באיבודי כדור על קו שמאל.
אחרי שסלאח למד בדרך הקשה שאי אפשר להקפיץ כדור מעל מגדל אייפל גם אם הוא מגיע בצורת השוער של פאלאס, קייטה למד שבאנגליה אסור למסור אחורה בלי להסתכל, כי אז הכדור עלול לפגוע במשקוף שלך, או חס וחלילה אפילו לחדור לשער. המשחק הראשון של קייטה היה מושלם…
עוד אני מקליד את סיכום המחצית הראשונה כ"חסרת השראה" מוצא סלאח את ההשראה ששמורה לכוכבים גדולים או אולי לשחקני תיאטרון ענקים, ונופל ברחבה למשב רוחו של סאקו. פנדל משום מקום, ומילנר לא מפספס. 0-1.
מחצית די משעממת, עם שלוש בעיטות למסגרת משני הצדדים וזהו. ההזדמנויות היחידות של ליברפול הגיעו כשפירמינו יצא מהמרכז, משך את הבלמים מהעמדות שלהם ופינה את השטח לסלאח או רוברטסון.
שני דברים היו ברורים כבר בפתיחת המחצית השנייה: שהרחבה וחצי המגרש של פאלאס יהיו הרבה פחות צפופות ושלשופט יש חוב קטן לפאלאס.
המשחק עובר מהר מאוד מהילוך שני לחמישי, ואליסון מתחיל להחזיר את חובו עם הצלה נהדרת. ליברפול חוזרת לשלוט, מרגיעה את ההתלהבות המקומית והמשחק עובר מהילוך חמישי להילוך ראשון. אחרי חצי שעה סופסוף החצי של פאלאס מתפנה כמו שציפיתי והשופט לא מחזיר את חובו לפאלאס, נהפוך הוא, כי אם מגדיל אותו על ידי כרטיס אדום ומוצדק.
פאלאס עושה עבודה טובה בעשרה שחקנים, ולאלאנה עושה עבירת "לוקאס" בזמן פציעות שבשנים קודמות היתה מביאה לתיקו שובר לבבות ומעצבן כאחד, אבל לא העונה. השנה זה מסתיים בהתקפה מתפרצת קלאסית של סלאח את מאנה, שמתחילה בנגיחת הרחקה של וירג'יל ומסתיימת בשער שני.
שורה תחתונה:
ניצחון יעיל מול קבוצה חזקה ועקשנית, במשחק אפור כמו החולצה החדשה.
אולי זה היה אפור, אבל יש רק קבוצה אחת שעדיין לא ספגה העונה…
ליברפול – לונדון: 6 – 0 ושש נקודות.
ההתקפה היתה לא מדוייקת ועשתה את המינימום שנדרש ממנה וההגנה את המקסימום שהיא היתה צריכה כדי להשיג משחק שני ברציפות עם רשת נקיה. השילוב של וירג'יל את גומז עובד בינתיים מצויין והתשובה לשאלת הפתיחה היא בינתיים שלילית, ונקווה שלא רק בינתיים.
מאנה כובש שער שישי נגד פאלאס בשמונה משחקים ומילנר עדיין לא הפסיד משחק בפרמייר שבו הוא הבקיע והיו ארבעים ושמונה כאלה (טפו…).
כמו שהבנתם מהמשפט הקודם אני לא מאמין בניחוסים ואו אמונות תפלות, אבל אחרי עוד ניצחון בפאלאס נראה שהקבוצה שברה את המנחוס הזה.
ביום שבו סודה סטרים נמכרת במיליארדים תיכננתי לכתוב שהקבוצה היתה תוססת. אמנם היא לא היתה כזו, אבל זו לא סיבה לוותר על דימוי מוצלח…
האופטימיים יגידו שגם משחקים כאלה צריך וחשוב לנצח.
הפסימיים יאמרו שזה עלול לא להספיק להמשך הדרך.
אני, כמו שהבנתם כבר משבוע שעבר, אופטימי.
שאלות אחרי המשחק:
יכול להיות שפאלאס היא הקבוצה עם השמות הכי מוזרים בליגה?
מתי פירמינו יוריד את החלודה?
שיר השבוע:
הבת שלי קראה השבוע על ארתה פרנקלין ז"ל ושאלה אותי מהי מוזיקת נשמה, ואני קצת הסתבכתי עם ההסברים.
אחר כך חשבתי על זה שקלופ אמנם מדבר על כדורגל כ"רוק כבד", אבל הוא מנהל את הקבוצה כזמר נשמה.
בהחלט יש בו משהו שמזכיר מטיף.
או אולי בן של מטיף.
