הטור נכתב מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.
שאלת השאלות לפני המשחק:
עם הניסיון הלא מלבב שיש לקבוצה עם שוערים, מי העז להתגרות בגורל ולתת לאליסון את המספר 13? הם לא יודעים מה המשמעות של זה?
מה יורגן אמר לפני המשחק:
"אנחנו כמו רוקי בלבואה ולא איוון דראגו".
יכולתי לכתוב טור שלם על המשפט הזה של קלופ, אבל אני אקצר:
הוא בא עם זה מוכן מהבית.
קלופ שואף לקחת אליפות (רוקי הרי ניצח את דראגו), פשוט יש לו את הדרך שלו להעביר מסרים.
קלופ מסמן עבור האוהדים את סיטי כנבל האולטימטיבי.
אני משוכנע שאנחנו והתקשורת עוד נחזור למשפט הזה במהלך העונה.
המשחק:
כשאני רואה את מילנר במינהרה לפני המשחק עם תחפושת של שחקן רוגבי קשוח מניו זילנד אז ברור לי שהקבוצה הולכת לתת את הנשמה והלב במשחק הזה.
אם בעונות הקודמות קצת גמגום בפתיחה היה מתורגם ללחץ על הדשא וחוסר נוחות ביציעים, הרי שהיום יש סוג של בטחון באוויר. בטחון שנובע מהידיעה שהקבוצה שלך מהירה יותר, חזקה יותר, מאומנת יותר או בקיצור טובה יותר.
האדומים נמצאים כל הזמן בתנועה ותמיד יש מישהו שעושה תנועת עומק ומחכה למסירה הנכונה. ההתקפות הראשונות מגיעות בעיקר מימין ומסתיימות במסירות לא מדוייקות של ארנולד למרכז. אבל זו רק הטעייה שנועדה לפתות את ההגנה לפתוח את הקו השמאלי לרוברטסון, שבפעם הראשונה שהוא מגיע לרחבה הוא שם את הכדור על הרגל של סלאח, לשער מטווח אפס. 0-1.
הסגירות במרכז מצויינות וכל פעם מילנר או קייטה מצטרפים לשלישייה הקידמית בלחץ על ההגנה. וינאלדום עושה יפה את הג'וב של הנדרסון בניהול המשחק מאחור, בחלוקת הכדורים לימין ולשמאל ובחיסול ההתקפות המעטות של ווסטהאם.
כשהמחצית כמעט מסתיימת ואני מתכנן לכתוב שהיו לנו הרבה כמעטים במחצית הראשונה, סלאח כמעט מצליח להכניס כדור לרחבה, אלא שהכמעט הזה הופך לבינגו של רוברטסון למילנר שכמעט מהקו משאיר את מאנה בטווח אפס מול הריבועים של הרשת והקהל שמאחוריה. 0-2.
קלופ נראה לי קצת עצבני בתחילת המשחק, אבל אחרי מחצית עם משהו כמו תשעים אחוז אחזקה בכדור ושני שערים, הוא כבר הרבה יותר רגוע.
בפתיחת המחצית השנייה יש לי תחושה שווסטהאם רוצה יותר. כנראה שגם הקוון הרגיש אותו דבר ולכן התעלם מנבדל משולש בזמן המסירה של פירמינו למאנה. 0-3, ולפחות נכון לעכשיו תודה לשמרנות הבריטית שלא הכניסה את ה Var בשערי הפרמייר.
השחקנים שורפים קלוריות על המגרש, אם כי זה לא ממש מרגש את הקהל והמשחק מתגלגל לכיוון הסיום בלי מתח ובלי שום דאגות מצד האדומים, עד הפינאלה של סטארידג' שגם היא מטווח אפס.
שורה תחתונה:
הסיכום הכי טוב למשחק הוא החיוכים כמספר השערים:
החיוך של שאקירי כשהוא נכנס למגרש.
החיוך הקטן של סטארידג' אחרי השער שלו.
החיוך הענק של קלופ והחיוך שלי אחרי השער של סטארידג'.
פתיחה מושלמת לעונה מול קבוצה שלא נראה שהיא שייכת לליגה הטובה בעולם.
בשכונה קראנו לזה "לא כוחות".
משחק שנראה כמו המשך ישיר של העונה הקודמת עם התקפה זורמת, השתלבות יפה של קייטה בקבוצה ושיפור של וינאלדום בהנעת הכדור.
ההגנה כמעט לא התאמצה ואליסון גם לא, אם כי לצד כמה מסירות יפות לטווח הרחוק היו לו גם מספר מסירות לא מדוייקות לטווח הקצר (ניתן לו בינתיים ליהנות מהספק).
מאנה וסלאח היו מעורבים כמעט בכל המהלכים ההתקפיים ועוד טיפה תירגול יביאו לטיימינג מושלם וליותר יעילות בהמשך.
רוברטסון וטרנט עשו עבודה התקפית מעולה על הקווים, עם תנועה חכמה ושיתוף פעולה מעולה עם כל מי שהיה לצידם. הראשון היה מעורב בשני השערים הראשונים, אם כי השני צריך עדיין לשפר את המסירה האחרונה.
נרוץ, נרדוף, נשיגה, מקום ראשון בליגה.
שאלת השאלות בסיום המשחק:
יכול להיות שהביטלס כתבו את "here, there and everywhere" על מילנר?
האם אסיסט לשחקן בנבדל נחשב בסטטיסטיקה?
מה סלאח לחש לילד שפרץ למגרש ובאיזה שפה זה היה?
השיר של המשחק:
יכול להיות שזה שחר של יום חדש?
