יומן האליפות של ליברקלופ: משחק המא(נ)ה

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
מזמן, מזמן, לא ביקרנו בוילה,
זה לא קרחנה, ואין שם נרגילה,
לפני שלוש שנים כבשנו שישה שערים,
אוריגי ומילנר היו בין הכובשים.

השבוע התעסקנו הרבה עם הלו"ז,
שהוא די צפוף ואין לאן לזוז,
הבנתי שבסוף מה שנסגר,
וילה ואנחנו ברבע הגמר,
ובגלל שגם היום אנחנו נפגשים,
אפשר שהמשחק, אולי, ישמש לשני המפעלים…

גירסת הבמאי:
"אנשים יגידו: מה הוא מתלונן? הרי הוא מרוויח המון כסף, אבל כולם יודעים שהעומס על השחקנים גדול מדי. יש להם רק שבועיים חופש בשנה" (המחלוקת סביב עומס המשחקים של הקבוצה במיליון המפעלים בהם משתתפת מוציא מקלופ נאום רגשני ביותר).

סרט רץ:
קלופ מחליט לשחק באש,
פאביניו בספסל, כי הוא חושש,
שיקבל צהוב ואיתו הרחקה,
מהמשחק מול סיטי, משחק העונה.

כן, קלופ בהחלט לוקח הימור,
כי עם פאביניו העסק די סגור,
מכיוון שכשהוא עולה על מדים,
אנחנו אף פעם לא מפסידים.

אני מגיע למשחק די עייף.
שינת הלילה שלי היתה מקוטעת בגלל תנועת הילדים בבית עד ארבע בבוקר, נביחותיה של הכלבה, הגשם השוטף שנפל עלינו לקראת זריחה והמואזין שלא מפספס אף יום כולל שבתות.
גם המשך היום שכלל ניווט קליל, אך בוצי ואירוח משפחתי רחב היקף, תרם לעייפותי המצטברת.
אני מקווה שזה לא ישפיע על השחקנים.
כשראיתי שלאלנה בהרכב במקום פאביניו אז נרגעתי מעט, מאחר ואולי הוא לא השחקן הכי טוב בקבוצה, אבל הוא בוודאי הכי פחות עייף בקבוצה.

קלופ מציב את לאלנה במרכז הקישור, בדיוק בעמדה של פאביניו, כנראה על מנת לנצל טוב יותר את כישוריו ההתקפיים, אלא שהפתיחה של ליברפול שבלונית ואיטית וכלל לא התקפית.
וילה עומדת מצוין על המגרש ואחרי החמצה של מאנה, הוא מבצע שתי עבירות תוך דקה, שהופכות לשער מכדור חופשי אחרי סגירה לא טובה בצד של וירג'יל והנדרסון. 1-0 שמרים את האיצטדיון באוויר.

השער מרים גם את האינטנסיביות של ליברפול שמגבירה מיד את הקצב ומתחילה לעשות קולות של התקפה. שער של פירמינו נפסל בגלל נבדל של מילימטרים, או בעצם רסיסי מילימטר, והמקומיים עוברים בשלום את הדקות הראשונות של הסערה וגם את ארבע הדקות שמוסיף השופט.

מחצית שבה ה W שעל החולצות של וילה נראה הרבה יותר כמו winners מזה שעל החולצות הלבנות שלנו.
מחצית שבחציה הראשון נראינו עייפים ובחציה השני היינו לא מדוייקים.
מחצית שבה גם סיטי בפיגור בבית, אבל זה לא מרגיע, מנחם או מעודד אותי.

אני שוקל האם להתחיל לקפל כביסה, כמוטיב מזל שכבר הוכיח את עצמו בעבר, אבל מאחר וכבר קיפלתי היום שלוש מכונות, מה שכמובן תרם לעייפותי, לא נשאר לי מה לקפל.

כרגיל קלופ אינו מבצע שינויים בהפסקה, ואחרי לחץ מאסיבי בפתיחה, המגמה העיקרית שאני מאבחן היא קבלת החלטות שגויה שלנו בכל התקפה שיש בה ניצוץ של איום על השער.
אחרי רבע שעה הקצב מתגבר, ושני השוערים נדרשים לעבוד. היטון מציל נגיחה של מאנה מטווח אפס, ואליסון עוצר מתפרצת מחוץ לרחבה שלו.

משחק חריג דורש מהלכים חריגים, אז קלופ עושה שני מהלכים חריגים, חילוף כפול והוצאה של סלאח.
הלחץ על השער של וילה מטורף, ושחקני וילה עוצרים בגופם את רוב הבעיטות, והלחץ שלי עולה כי אגוארו, מי אם לא הוא, כובש עבור סיטי.

קלופ עשה חילוף כפול,
האם הפעם הוא קלע בול?
האם אוריגי בוילה יבקיע,
שער שיהיה שוב מכריע?

תוך כדי שהשדר הבריטי מציין שוב ושוב את נפלאות ליברפול בדקות הסיום, לאלנה מחמיץ הזדמנות לעוד שיוויון הירואי, ומהצד השני רק בנס טעות של טרנט לא עולה לנו בשער שני.
הדקות עוברות ונראה שמאגר הרעיונות הקטן שעוד היה לנו לפריצת בונקרים הולך ונגמר.

לא בדיוק, כי את הרעיון של שער בנגיחה של רוברטסון עוד לא ניסינו, וזה מה שקורה שלוש דקות לסיום. 1-1 בזכות אסיסט נפלא של מאנה.

באמצע השבוע היה משחק משוגע,
עשרה שערים ודרמה גדולה,
ניצחנו את ארסנל אחרי הדקה התשעים,
האם גם היום אנחנו יכולים?

ביקום אחר, אבל דומה, סיטי עולה ליתרון גם בזכות שער של מגן, קייל ווקר, ומצמצמת שוב את הפער.
ביקום שלי ובזמן פציעות טרנט מחטיא עונשין ממצב מצויין, ואני צועק לו מהכיסא שלי שיגביה כבר את הקרן, מכיוון שנשארו עוד שתי דקות לזמן הפציעות, אלא שליקום של טרנט יש קצב משלו. קצב מנצח.
טרנט מניח את הכדור בנון שאלנטיות אופיינית ורגועה משל היה לבד בעולם וכאילו השעון אינו מתקתק בטירוף לכיוון סיום המשחק, מרים את הראש, לוקח צעד אחורה ומגביה כדור בחצי גובה, שמאנה מחליק בראשו ליד הקורה הרחוקה ומעבר לידיו של השוער.
1-2 ולי אין מילים, כוחות או נשימה.

שחקן ראשי:
מאנה.
סאדיו שלנו היה מעורב בכל האירועים החשובים שהיו במשחק, ואם עד ההפסקה המעורבות שלו תרמה יותר ליריב, אז בשבע הדקות האחרונות הוא תיקן ובגדול.
במחצית הראשונה הוא עשה את הפאול שבעקבותיו ספגנו, קיבל צהוב על התחזות, איבד כדורים ופיספס מסירות ומצבים לבעוט לשער. אחרי החילוף הכפול קלופ העביר אותו ימינה ומשם הוא בישל לרובו את השיוויון ואחר כך נגח את שער הניצחון.

עוד שחקן ראשי:
טרנט אלכסנדר-ארנולד.
אז מה היה לו היום שמזכה אותו בציון שמו המלא? – משחק מאה בקבוצה הבוגרת + בישול + אינספור כדורים מסוכנים לרחבה + מאמץ עצום לאורך כל הקו.

שחקן משנה:
VAR.
תוך כדי משחק לא נתתי יותר מדי חשיבות לאדון VAR והתייחסתי אליו כחלק אינטגרלי ולגיטימי מהמשחק, אבל כשראיתי שהסיבה לפסילת השער של פירמינו היא נבדל שנבע ממיקום בית השחי שלו, הבנתי שטעיתי ויש לאדון הזה משקל יותר משמעותי במשחק, והחלטתי לתת לו את המקום הראוי לו.
למרות זאת, אם היינו מפסידים או רק משווים לא הייתי מאשים אותו בשום פנים ואופן.

דבר המבקר:
ניצחון.
ניצחנו.
הדרך עוד ארוכה והאליפות עוד רחוקה, אבל אם נשלים את הדרך ונזכה, זה יהיה אחד המשחקים שכולם יגידו שסימל וסימן את הזכייה, בעיקר בזכות המאמץ האדיר להשוות בדקות הפיגור הארוכות, בזכות האמונה והנחישות, ובזכות המושג הכל כך ערטילאי ולא מוגדר – ווינריות.

קלופ שיחק נגד הבית כשויתר על פאביניו וכמעט הפסיד, אם כי אין קשר בין חסרונו לשער שספגנו או לחוסר היכולת שלנו להבקיע, שנבעה בעיקר מחוסר חדות של כל שלישיית החוד וביחוד סלאח, שכנראה עוד לא החלים לגמרי או חשש ממגע. פירמינו היה פעיל מאוד, הפסיד שער על חלקיקי מילימטר, ובקרן הניצחון חסם יפה ברחבה שני שחקני הגנה כדי לעזור למאנה.
עשרים וחמש בעיטות לשער היו לנו ועשרים מהן היו במחצית השניה. לאסטון וילה היו חמש. כל המשחק.
גם הפער במדד ה XG היה משמעותי: 2.4 – 0.7.

שני המגינים היו נפלאים ואני עוד לא התאוששתי מכמות הספרינטים של רוברטסון באגף שלו.
לוברן היה סולידי במרכז, אלא שוירג'יל אינו כתמול שלשום. הוא אינו רגוע, וזה התבטא במספר מקרים של איבודי כדור או עמדה לקויה, ובהנפות ידיים כשלא היה מרוצה מביצוע כדורי קרן.

אסטון וילה נתנה את כל מה שהיה לה ויותר מזה, מתחה אותנו עד הקצה ואף מעבר לכך, ומסתבר שגם לה יש שחקן מצרי שכובש שערים. הקבוצה שהחליפה הכי הרבה שחקנים בקיץ הפסידה לקבוצה שלא שינתה כלום בקיץ, אלא שיפרה את מה שהיה לה.
שבוע שלישי ברציפות שבו אנחנו יורדים להפסקה עם פיגור, משתפרים בחצי השני ומצליחים לתקן.
אני הגעתי למשחק עייף וסיימתי אותו מותש ותשוש, אלא שהשחקנים דווקא מצאו כוחות מחודשים ככל שהמשחק התקדם.

כותרות סיום:
אחד השירים של אריאל זילבר מתחיל כך: "יש לי מילים, ואין לי מנגינה".
אני מתחבר יותר להמשך השיר: "יש לי מנגינה, יש לי מנגינה, בלי מילים".

הפסימיסט יגיד: לא תמיד נשחק תשעים וחמש דקות.
האופטימיסט יענה: אבל תמיד נשחק עד השניה האחרונה.
הפסימיסט יציין: אנחנו מקפידים לספוג ראשונים.
האופטימיסט יאמר: וגם מקפידים לכבוש יותר מהיריבים.