יומן האליפות של ליברקלופ: דינמו מסחה

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
אני מניח שגם לכם, מדי פעם, יש שיר ששמעתם בבוקר וזימזמתם כל היום. זה מה שקרה לי כשהכנתי את הפתיחה לטור.
העניין הוא שהשיר הזה של להקת תיסלם תקוע לי בראש ולא יוצא כבר ממנו שלושה ימים:
דינמו מסחה קבוצה נהדרת
דינמו מסחה קבוצה לתפארת
כשדינמו מסחה עולה למגרש
גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש

איכשהו הצלחתי לכתוב עוד כמה שורות:
פפ מכריז שמאנה צולל,
הוא אומר את זה בלי להתבלבל,
הוא מקווה שזה ישפיע,
זה לא משחק רגיל, זה ממש גמר גביע…

בליגת האלופות שתי הקבוצות,
גימגמו ובקושי אספו נקודות,
אולי עצבים, אולי זה המתח,
אולי לחץ מהמשחק שבפתח.

גירסת הבמאי:
"אפילו הבחורים שמוכרים נקניקיות באנפילד צריכים להיות בכושר שיא במשחק מול סיטי" (אני מת לפגוש את כותב הנאומים של קלופ).

ואיך אפשר בלי עוד ציטוט לפנתיאון: "זה משחק מאוד חשוב. מאוד, מאוד חשוב. איננו יכולים לעשות אותו יותר חשוב מאשר מאוד, מאוד חשוב" …והמבין יבין.

סרט רץ:
לאוקס שלנו יש מנהג קבוע,
לכבוש בגביעים באמצע השבוע,
וגם לקלופ יש הרכב קבוע,
ולכן אוקס על הספסל גם השבוע.

לפני המשחק, ראיון פתיחה,
קלופ ופפ, אני לא מבין אף מילה,
זה לא המבטא, זה אני,
זה הלחץ, זה לא אמיתי.

המהלך ההתקפי הראשון של ליברפול הגיע רק בדקה השישית והוא התחיל עם יד של טרנט ברחבתינו, שלא נשרקה, המשיך עם הרחקה גרועה של גונדוגאן ברחבתו, והסתיים בפצצה של פאביניו, שניתן להגדירה גם כבומבה או כטיל מונחה, לפינה הימנית של בראבו. 0-1 שהורכב מסידרת טעויות ומהלך מושלם אחד.

"שליזע בננה שולח אל על, נקרעת הרשת השער נפל" (מתוך השיר דינמו מסחה).

המהלך ההתקפי השני של ליברפול הגיע אחרי שבע דקות נוספות וגם הוא התחיל עם טרנט, הפעם במסירה גאונית מצד לצד, והמשיך עם הגבהה נהדרת של רוברטסון ונגיחה לרשת תוך כדי ריצה של סלאח, אחרי שהכדור מנתר אליו מהדשא. 0-2 שהורכב מסידרה של מסירות מושלמות.

"צימחוני שולח פס לשדה, קרחת משלים את המבצע היפה" (דינמו מסחה).

דרך אגב, בין לבין סיטי שלטה לחלוטין ואפילו כמעט כבשה מנגיחה של סטרלינג.
מכאן והלאה התבנית ברורה. סיטי שולטת, מניעה כדור ומחפשת פירצה בהגנה האדומה, וליברפול מנסה להרגיע, ולנצל את המהירות של מו ומאנה כדי לכבוש את השלישי.

הקצב מסחרר עד ההפסקה,
הפרשנים טוחנים על אותה השריקה,
אגוארו מנסה נואשות להבקיע,
האם הראשון שלו באנפילד יגיע?

המהלך ההתקפי הראשון של ליברפול במחצית השניה הגיע בדקה השישית אחרי ההפסקה, וגם הוא התחיל עם קטנה של טרנט להנדרסון, שמשך עד הקו, ובעודי ממלמל לעצמי שזו עשויה להיות הפעולה ההתקפית הראשונה של הקפטן, הוא הגביה בול לראש של מאנה בצד השני. 0-3 במשחק שבו שתי המחציות נפתחו באותה מתכונת, כמו תסריט של סרט דימיוני לחלוטין.

"הנה רץ קשר הברזל, רגל הפלא שמואל אבזרדל" (דינמו מסחה).

אחרי הראשון סיטי לא נשברו,
אחרי השני הם עוד נלחמו,
אחרי השלישי הם כמעט נשברו,
אבל לא, הם ניסו וניסו וניסו.

קלופ שלח את מילנר להחליף את הקפטן התשוש, ואחרי עוד פיספוס של אגוארו, פפ הגיע להכרה שכנראה החלוץ הנפלא הזה כבר לא יכבוש באנפילד, ושלח את ג'זוס להחליף אותו.

סיטי המשיכו ללחוץ, ליברפול המשיכו להילחץ לאחור, וברנרדו סילבה צימצם בבעיטה מדוייקת לפינה. 1-3 עם צלילים קלים של דאגה שעולים מיציעי אנפילד.
סטרלינג מנסה בכל הכח לכבוש, ובדרך מתעמת עם כל שחקן אנגלי שמולו, ואני מרגיש די רגוע ובטוח שלא נספוג יותר מגול אחד, וכך היה.

שחקן ראשי:
השופט מייקל אוליבר.
אפשר להתווכח עד המחזור האחרון אם הגיע פנדל לסיטי בגלל היד של טרנט, או לא הגיע כי הכדור פגע קודם ביד של סילבה, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שלהחלטה של אוליבר לא לשרוק היתה השפעה דרמטית על המשחק.
גם במחצית השניה אוליבר החליט שיד של טרנט ברחבה אינה מצדיקה פנדל, ושיגר את פפ להתקפת זעם לא אופיינית על הקוים.

שחקן משנה:
פאביניו.
אתה יכול לשלוט במרכז השדה כל המשחק, לחסל את התקפות היריב בלי בעיה ולנצח את כל קרבות האוויר והקרקע, אבל מה שיזכרו לך זו בעיטה אחת מדוייקת לשער.

דבר המבקר:
נהניתי. כל כך נהניתי.
במשחק הכי חשוב שלנו העונה, הקבוצה שיחקה הכי טוב השנה, כאילו שהם חיכו בסבלנות והתכוננו רק להופעה הזו.

כל ההחלטות, טקטיות ופרסונליות, שפפ וקלופ לקחו לפני המשחק נבעו מתפיסת העולם שלהם לגביו – האם הם רוצים לנצח או האם הם רוצים לא להפסיד.
פפ החליט שהוא רוצה לנצח ולכן ויתר על הזהירות שאיפיינה אותו בביקורים הקודמים באנפילד.
קלופ החליט שהוא סומך על הבנים שלו.

זה היה משחק בקצב מהיר ודופק גבוה, שבו ניצחה הקבוצה שההגנה שלה היתה איכותית יותר וההתקפה שלה חדה יותר.
ליברפול לקחה את מה שההגנה של סיטי נתנה לה, בהרחקה לא טובה לפאביניו, סגירה לא נכונה על סלאח ומיקום לא מדוייק של השוער.
מצד שני ההגנה האדומה היתה תמיד במקום הנכון, בסגירות נכונות, בדחיפות הקטנות, בשריטות כשצריך ובעצירה של הבעיטות עם כל חלק בגוף.

אין שחקן אחד של ליברפול שלא נתן את המקסימום על המגרש מהשניה הראשונה ועד טיפת הזיעה האחרונה. קלופ ביקש מכולם מאמץ על וקיבל את מה שהוא רצה, ולא רק ממוכרי הנקניקיות.
וירג'יל ולוברן היו יציבים במרכז, ושני המגינים היו מעורבים בכל השערים שכבשנו, ועשו חיים קשים לשחקני האגף של סיטי בכל דרך אפשרית.
הנדרסון עשה עבודה שחורה במרכז וכל פעולה התקפית שלו היא אקסטרה, על אחת כמה וכמה אם מדובר בבישול. וינאלדום שרף שטחים במרכז ועשה מהומות ברחבה הכחולה.
סלאח ומאנה כבשו, ופירמינו כמעט כבש.

סיטי היתה יריבה ראויה והוכיחה אופי. למרות הפיגור המוקדם והטענות כלפי השופט, הם לא ויתרו ונלחמו עד הסוף. ראו שהם מתים לנצח. סיטי החזיקה יותר בכדור, בעטה יותר לכיוון השער והיה לה יתרון קטן של 0.2 במדד ה XG.
הם אולי קבוצה עשירה, אבל אי אפשר להגיד שלשחקנים שלהם אין נשמה. סיטי הפסידה כי היא היתה קצת פחות טובה וחדה, כי ההגנה שלה פצועה והיא לא באיכות הנדרשת מאלופה ומכיוון שהניסיון של פפ להציב את דה ברויינה בעמדה קידמית לא צלח.

כותרות סיום:
האליפות התקרבה אבל היא עדיין רחוקה והדרך עוד ארוכה.
תשע נקודות מסיטי ושמונה מלסטר וצ'לסי שעקפו את סיטי בטבלה.
אני כנראה אמשיך לזמזם ולזמר את "דינמו מסחה" עוד כמה ימים. אמנם השיר התגשם במשחק כמעט מילה במילה, אבל תרשו לי לשנות קצת את הבית האחרון:
דינמו מסחה קבוצה של גברים
לדינמו מסחה אוהדים אדירים
אנחנו נראה לעולם הגדול
עם מסחה שלנו קלופ כל יכול

הפסימיסט יגיד: השופט. יד ברחבה. לא שרק.
האופטימיסט יענה: פאביניו. הניף רגל מחוץ לרחבה. כבש.
הפסימיסט יציין: שוב לא שמרנו על רשת נקיה בבית.
האופטימיסט יאמר: למי איכפת.