לצאת מוקדם מהאימון כי אני נוסע למשחק, ללבוש ג׳ינס כי לילד בן 8 זה הבגדים של הביוקר, לדעת את הדרך לתל אביב בעל-פה, ללבוש חולצה צהובה וצעיף ועוד אחד, לבוא מוקדם כדי לתפוס מקום בשער 11, לצחוק על ההוא עם השתיי קאסאטות בחמש שמסתובב ללא הרף, לחלום איזה מגניב אם הייתי גר ליד האולם, לדעת את סגל הקבוצה לפי מספרי חולצות, גובה ותאריך לידה, להרגיש חבר של עשרת אלפים איש (בערך), לשיר, לצרוח, לקלל חופשי כי כשמעודדים מותר, לקפוץ על כיסאות הברזל האדומים (עד היום לא מבין למה אדומים) לחכות לשחקנים שעה אחרי המשחק סתם כדי "לראות אותם באמיתי", לשמור את החוברת מהמשחק עד היום, להירדם בדרך חזרה בסובארו הישנה של אבא שלי, לעצור בבית הפנקייק המקורי, המקורי-מקורי, בכפר ויתקין, להרגיש גדול כי הגעתי הביתה מאוחר לאללה – חצות כזה, לספר חווייות בבית ספר למחרת.

המשחק הגדול הראשון שלי לא היה משחק, אלא אירוע, טורניר. כמו פיצוי קטן ממכבי לקראת סוף החופש הגדול. בסוף אוגוסט של כל שנה היה נערך לו טורניר תל אביב בהשתתפות מכבי כמובן ועוד 3 קבוצות בכירות מאירופה. חובנטוד בדאלונה, צסק׳א מוסקבה, פנתנייאקוס פיראוס, יוגופלסטיקה ספליט, היו חלק מהשמות שיצא לי לראות. זה היה טורניר שנועד לבחון את הכלים שנרכשו במהלך עונת המלפפונים שזה עתה הסתיימה, לשמר את יחסיה הטובים של מכבי באירופה וכנראה גם לסחוט עוד קצת כסף מהאוהדים.

כל החופש חיכיתי לזה, זה היה האירוע המרכזי של הקיץ. לפעמים היינו נוסעים גם לחצי וגם לגמר הטורניר אם מכבי הגיעו, טירוף כפול. הייתי מדקלם את השירים כל השבוע בשביל לא לעשות פאדיחות ליד האוהדים האחרים.

לטורניר כמובן לא הייתה שום משמעות ספורטיבית, משחקי אימון בהגדרה. למרות זאת, שווה לציין שבזמנו משחקי אימון עוד היו נלקחים ברצינות, ראית שהקבוצות רצו לנצח, היו פסקי זמן, תרגילים, החבר׳ה הזיעו, אוהדים הריעו, והשופטים התקללו (אין מילה כזאת נכון?). הייתה חוויה, לא כמו היום ששחקנים בקושי מתלבשים למשחקים רשמיים.

המשחק הגדול הראשון שלי לא היה משחק, אלה אירוע, טורניר, של משחקי אימון…