// מאת רון טחן

תמיד חיבבתי את הליגה האנגלית.

שחקנים נהדרים מרחבי העולם, שידורים ברמה גבוהה, וכמובן, האווירה המדהימה ביציעים.

התחביב הפך לרומן של ממש עם כניסתו של משחק המנג'ר לחיי, בגלגולו הקודם אי שם בשנת 1997.
תמיד אזכור לטובה את השנים בהן התחלתי לשחק מחדש עם קבוצתי הקבועה מנספילד טאון, שתחת הדרכתי טיפסה בכל גרסא וגרסא עד לפרמייר-ליג, והגיעה לעיתים גם לאירופה.

בד בבד, התחלתי להכיר לעומק את הקבוצות השונות, שחקנים צעירים ומוכשרים, והכי נהניתי לראות "שחקנים שלי" משחקים ומצליחים במציאות.

מכיוון שמעולם לא תמכתי באופן מובהק באחת הקבוצות הבכירות, על רקע מעבר המשחקים לערוצים בתשלום ואהבתי המתגברת לליגת הנ.ב.א, הפכתי עם השנים לעוקב שמסתפק בתקצירים, ולאחר מכן, במבט חטוף על הטבלה.

ואולם, בשנים האחרונות, הרבה בזכות דיונים ודפי ספורט מעניינים אליהם נחשפתי בפייסבוק (כגון "הזווית" ודף "הליגה האנגלית בעברית" הראוי לשבח), חזרתי לעקוב קצת יותר מקרוב.

המעקב השתלם, שכן בעונה שעברה לקחתי חלק פעיל כצופה במסע הקסום של לסטר, עליו אוכל לספר לילדים ולנכדים בעתיד, עם אותו הניצוץ בעיניים של החבר'ה משנות ה-70 שזכו לראות את פלה, מראדונה וקרויף בשיאם.

קיץ 2016

כמו רבים מכם, גם אני ניחשתי מראש שהשנה לסטר כבר לא תשחזר את ההישג יוצא הדופן, אך בכל זאת חיכיתי בכיליון עיניים לפתיחת הליגה.
הסיבה? ובכן, אהיה כן איתכם – זלאטן.

מזה שנים זלאטן הוא אחד השחקנים האהובים עליי, ובאופן לא קלישאתי בכלל, משתבח עם השנים.

אלא שהוא בכל זאת בן 35, ולא ברור עוד כמה זמן ימשיך לשחק באירופה, לפני מעבר אפשרי לארה"ב, או ליעד החדש – סין.
לכן, כאשר שמעתי שהוא מגיע סוף סוף לאנגליה, הצבתי לי כמטרה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת:

• ללכת סוף סוף למשחק פרמייר ליג
• לראות את זלאטן במו עיניי

בינתיים, המשפחה של אשתי החליטה לצאת לטיול משפחתי בלונדון באפריל, ולכן החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולארגן לי גיחה קצרה למנצ'סטר.

וכך, רכשתי לפני כמה חודשים כרטיסים למשחק ליגה רגיל נגד ווסט ברומיץ', יריבה שהאמנתי שיונייטד תסתדר עמה, בתקווה לראות את החלוץ הענק מוסיף עוד כמה שערים לרזומה.

אבל איך אמר וודי אלן? "אם אתה רוצה שאלוהים יצחק – ספר לו על התכניות שלך"

לאחר שסיפרתי לכל חבריי שרצו (או לא) לשמוע על הטיול המתקרב, והרגע החשוב ביותר בו (לא, לא ההווי המשפחתי), האל הבוסני-שבדי הרס את החגיגה.

במסגרת משחק ליגה מול בורנמות' זלאטן נקלע לעימות עם הבלם טיירון מינגס, שחטף ממנו מרפק לפנים בזמן שקפצו לכדור גובה.

תגובת ההתאחדות האנגלית לא איחרה לבוא, וזלאטן הורחק לשלושה משחקים, כאשר כולכם כבר יכולים לנחש מה המשחק השלישי…

האמת היא שגם מבחינה אובייקטיבית, אני חושב שמדובר בעונש מוגזם, אך זלאטן ויונייטד החליטו שלא לערער, מה גם שההתאחדות שם די נוקשה.

איצטדיון החלומות

אוקיי, אז החלום לראות את זלאטן כנראה כבר לא יתגשם, אבל בינינו? שאלו יהיו הצרות שלנו.

התחלתי להתכונן לטיול עצמו, לתכנן כיצד להגיע מלונדון למנצ'סטר (סיפור של שלוש רכבות, לא פשוט), והפכתי פתאום לסוחר מט"ח כשחיכיתי ששער הליש"ט יירד, בניסיון נואש לחסוך כמה לירות.

ההמתנה שלי השתלמה כשיום לפני הטיסה השער ירד לשפל חדש (לכ-4.5 שקל), ורצתי לחנות המרת הכספים הקרובה. בנוסף, עם הגעתי הביתה התברר שבחרתי במקום הנכון להמיר את הכסף, כי בספירה בבית גיליתי טעות לטובתי בסך כ-380 ש"ח.

אחלה דרך להתחיל טיול לא? אל דאגה, החזרתי את הכסף. ממילא לא התכוונתי לרכוש עוד חולצה שתשכב אצלי בארון ותנשום אוויר רק במעברי דירה.

ומכאן, היישר למנצ'סטר.

לאחר נסיעה לא פשוטה עם אוהדים שיכורים ורעשנים (אך חביבים), הגעתי סוף סוף לאחד האיצטדיונים המפורסמים בעולם.

בדרך אליו חלפתי על פני לפחות עשרה דוכנים שמציעים את אותם מוצרים בדיוק (בעיקר צעיפים וחולצות טריקו), וקניתי כמה חטיפים לקראת המשחק.

בדרך ליציע עצרתי ב"מועדון ה-500", מעין פאב שנמצא בתוך המבנה של האיצטדיון. במקום מגישים אוכל ושתייה חריפה, והיה נחמד לשבת שם ולצפות עם כולם בליברפול גוברת על אברטון.

מציאות עגומה

השחקנים עולים לכר הדשא וזוכים לתשואות מהקהל שעומד על רגליו, ומריע לאחר שהקריין קורא בשמו של דארן פלטשר, שחקנה האהוב לשעבר של יונייטד שמשחק כיום במדי היריבה.

בינתיים, גיליתי שבנוסף לזלטאן, גם פול פוגבה, חואן מאטה ו-וויין רוני לא בהרכב, ושמוריניו הלך על חוד של מחיטריאן-מרסיאל-רשפורד.

המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד, כשמי שהצטיין ביונייטד לטעמי היה פלאיני המושמץ, שנלחם על כל כדור וכדור.
מהצד השני, ווסט ברומיץ לא ממש הגיעה לשחק כדורגל, כשהאקסים של יונייטד שמשחקים בשורותיה, פלטשר ו- ג'וני אוואנס מסייעים במאמץ למנוע מהאדומים להגיע למצבים טובים, וזאת למרות שליטה מוחלטת של יונייטד במשחק.

הכניסה של רוני כמחליף 13 דק' לסיום עוררה קצת עניין ביציעים, אך לא הועילה על הדשא, ולא מנעה 0-0 משמים.

כוכב המשחק? ככל הנראה אקס אחר של יונייטד במדי ווסט ברומיץ, השוער בן פוסטר, שהדף יפה מספר ניסיונות (כולל בעיטה חופשית מצוינת של רשפורד), ועצבן את השחקנים ולמעלה מ-70,000 צופים עם בזבוזי הזמן שלו.

החזרה ללונדון

למרות התצוגה החלשה, החנות הרשמית של המועדון הייתה עמוסה במבקרים, שעטו כמובן על חולצות של זלאטן ופוגבה.

יצאתי משם מבלי לקנות דבר, ובדרך חזרה החלטתי להתחיל ולדבר עם אוהדים.

רובם מאוד מרוצים מכך שמוריניו הוא המאמן, ולא מוכנים להסתפק בפחות מאליפות בעונה הבאה, אך פחות מרוצים מהקבוצה הנוכחית, ומקווים לנס שיוביל אותם למקום הרביעי או לזכייה בליגה האירופית, מה שאמור לסדר להם קאמבק לליגת האלופות.

ברכבת חזרה אני כבר לוקח חלק פעיל בדיון ביני לשבעה חברים אחרים, וכולנו מסכימים שיהיה נחמד להנחית בקבוצה את חאמס רודריגז, או שחקן אחר מהליגה הספרדית שמכיר את פוגבה מהנבחרת – אנטואן גריזמן.

בנוסף, האוהדים עמם דיברתי מאמינים שהשוער דה-חאה (שכמעט והיה אחראי לשער עצמי מביך ביותר), מתכוון לחזור בקיץ למולדתו בספרד, ויודעים בוודאות דבר אחד – הם לא רוצים בתור מחליף את בן פוסטר.