טוב, מה עכשיו? מה בדיוק אני אמור לכתוב פה? איך אפשר לסכם בכלל את הדבר הזה? אני בעצמי עדיין לא ממש מבין מה ראיתי עכשיו. אני לא מאמין שראיתי את זה.
טוב, צריך להתעשת. המשחק הסתיים לפני יותר משעה ועדיין כואב לי הגרון. וכמה שלא אכפת לי. זה היה משחק שרואים פעם בעשור במקרה הטוב. משהו באמת יוצא דופן. כמה משחקי עונה כאלה ראיתם? כמה פעמים בשנים האחרונות היו משחקים שהוגדרו כמשחקי העונה, שהבטיחו הרבה וקיימו ממש מעט? אתם לא טועים, היו די הרבה כאלה. לפעמים יש גם משחקים שמבטיחים ומקיימים, אבל זה? זה משהו לספר לנכדים.
העונה הזאת עד עכשיו היא משהו שקשה להסביר. מכבי ת"א התחילה אותה עם משבר שגרם להדחה מבישה מאירופה, המשיכה עם התאוששות הדרגתית ושיא מדהים של רצף ללא ספיגה, אחר כך הגיע עוד משבר ששיאו בהפסד המשפיל נגד אום אל-פחם ומאז הקבוצה רצה נפלא עם 3 נצחונות רצופים ו-11 שערי זכות. כמה ביקורת נכתבה ונאמרה על הקבוצה הזו מתחילת העונה, כמה חזרו והתעקשו שזו קבוצה לא מספיק טובה, שהם לא מרשימים, שזה בלוף, שמכבי חיפה יותר טובה. כמה ביקרו את איביץ' על ההתנהלות מול השחקנים, על סדרות החינוך ועל הרוטציות בהרכב. וכמה כל זה נשמע מגוחך עכשיו.
אחד הרגעים שאני לא שוכח עד עצם היום הזה הוא אותו הפסד מול מכבי חיפה בבלומפילד ב-2001 עם השער המפורסם של בניון בתוספת הזמן. זה היה כ"כ כואב שעד היום קשה לי לראות את השער הזה, כך שאני בהחלט יכול להבין לליבם של אוהדי חיפה, שבוודאי מרגישים שזה היה הפסד אכזרי וכואב מאד, אבל אני מאמין שגם האוהדים הירוקים, אחרי שיתאוששו קצת, יוכלו לשים את היד הלב ולהודות שבסופו של דבר הקבוצה הטובה יותר ניצחה.
מכבי ת"א היתה חדה יותר, מסוכנת יותר, נמרצת יותר וחכמה יותר לאורך רוב דקות המשחק. הנעת כדור פנטסטית, המון התלהבות, ניצחון כמעט בכל כדור גובה ובכל תיקול. ההגנה עשתה את שלה לפחות במחצית הראשונה. וכמובן האופי. קבוצה שמצליחה לאבד יתרון פעמיים במשחק חוץ כ"כ קשה, להגיע לתוספת הזמן כשהמומנטום נגדה ועוד לצאת מנצחת היא קבוצה עם אופי אדיר.
וקצרה היריעה מלהכיל את המילים הטובות לשחקנים – לשכטר, שסוף-סוף היה יעיל וחכם במקום להתעסק בשטויות, ליונתן כהן הווינר והמוציא לפועל הכי טוב שהיה לנו מאז העזיבה של ערן זהבי, לאייל גולסה שפשוט תענוג לראות אותו מאז שחזר מהפציעה, לאיתן טיבי שעושה השנה קאמבק מופלא ומרגש ואפילו לג'ראלדש שביום לא טוב שלו נתן בישול גדול. אבל מעל כולם הפעם – אבי ריקן, שהיה הברומטר. האיש פשוט היה בכל מקום על המגרש. למעלה, למטה, באמצע. כובש, מוציא התקפות ומחלץ כדורים באלגנטיות של שחקן חכם שיודע שיש לו כרטיס צהוב ולא נותן לזה להשפיע עליו. ככל הנראה המשחק הטוב ביותר שלו מאז הגיע לקרית שלום.
למכבי חיפה יש השנה קבוצה טובה, אין ספק. קבוצה שביום לא משהו מצליחה לכבוש שלישיה מול הגנה שספגה שער אחד ב-16 מחזורים היא קבוצה שיש לה מה למכור, לפחות בכל מה שקורה מהקישור ומעלה. עם זאת, לירוקים יש בעיה קשה בהגנה וזה יהיה בעוכריהם אם בלבול לא ימצא פיתרון לכמות הספיגות הזאת, אבל לאוהדי חיפה יש הרבה סיבות לגאווה ואופטימיות, גם אם זה לא ייגמר עם תואר השנה.
למרות פער 6 הנקודות שמכבי פתחה, סיפור האליפות רחוק מלהיות גמור. מה שכן, המשחק הזה נתן תמונת מצב שמראה באופן די ברור שהאלופה היא עדיין הקבוצה הטובה ביותר בארץ והפייבוריטית לזכיה גם השנה. לחיפה יהיה מבחן אופי משמעותי בשבוע הבא בנתניה, כי זה מסוג ההפסדים שיכול לשבור קבוצה. הם יצטרכו להרים את עצמם ולחזור לעניינים בהקדם אם הם רוצים להמשיך לתת פייט במירוץ.
זהו, בכל זאת הצלחתי לסכם. ועדיין כואב לי הגרון. עדיין כל מה שבא לי זה לשבת ולראות את תקציר המשחק הזה בלופ עד הבוקר. וואו. איזה אושר.
