במקום לנצל את הניסיון האירופי שצברה כדי לקפוץ מדרגה נוספת, מכבי ת"א מסכמת קמפיין שבעיקר מסמל את החזרה שלה לאחור. הישראלים אכזבו, הזרים קצת פחות ולפחות יש נקודת אור אחת
מחצית שנייה בנתניה, מכבי ת"א מוליכה 1:2 על דאנדלק. רק מי שישב באצטדיון הזה כמעט שלושה חודשים לפני כן, בטראומת זניט, יכל להבין את מפלס החרדה הקיצוני בקרב כל הנוכחים. בעיצומו של קרב חפירות עצבני במרכז השדה, מתחיל לפתע רחש שמתפשט במהירות ביציע המזרחי, מלווה בשירה. השמועה מספרת על שער שוויון דרמטי של אותה זניט באלקמאר, כזה שאמור לסדר לצהובים כרטיס לשלב הבא של הליגה האירופית. בהתקף זמני של אקסטזה, ממהרים האוהדים המאיישים את היציע התחתון להסב את תשומת לבו של טל בן חיים החלוץ – השחקן שהתרוצץ בעמדה הסמוכה ביותר אליהם – בניסיון לעדכן אותו דרך סימוני אצבעות במתרחש בהולנד. "זניט לקחה וזניט גם נתנה", חשבתי לעצמי ברגע מחויך של אירוניה. רק שבפועל השער הובקע דווקא בצד השני, ובמקום 2:2, אלקמאר חגגה כבר 1:3 חלק על הרוסים בדרך לשלב הבא על חשבון מכבי. במקרה הזה, זניט רק לקחה.
המעבר החד הזה מגג העולם לתחושת אבדון מסמל באופן מושלם את העונה שעוברת על הצהובים, וגם את הקמפיין האירופי שלהם – יריבות אפורות וקשוחות, אצטדיון שלא ראוי לגודל המעמד ומעל הכל, מועדון שחזר לאחור במקום להתקדם. זה היה קמפיין מאכזב, לא כי הקבוצה לא עברה לבסוף את שלב הבתים, אלא בגלל הציפייה שהתנפצה לראות אותה מנקזת את כל הניסיון האירופי מהשנים האחרונות לכדי הופעה משכנעת הרבה יותר. דווקא אחרי ניצחונות מרשימים על בורדו ופרנקפורט, דווקא אחרי המהפך הנהדר מול ויקטוריה פלזן והנוקאאוט לבאזל המאיימת – דווקא עם התנופה הזו חזרה מכבי להיות קבוצה ישראלית טיפוסית, שסופגת שערים נאיביים בדקות קריטיות ושומטת נקודות במשחקי המפתח.
בדק הבית ביום שאחרי צריך להתחיל דווקא בשחקנים הישראלים של מכבי, שרבים מהם היו שם כדי לחוות איתה את עליית המדרגה האירופית של השנים האחרונות, ובמקום להגיע לשיא פשוט נעלמו. אפשר להאשים את שוטה ארבלדזה בקיבעון טקטי שמקל לא פעם על היריבות, וזה נכון, אפשר לזעוק שוב שהזרים לא מספקים ערך מוסף, אבל הנתונים מראים שסקאריונה, קיארטנסון ומדוניאנין אחראים לארבעה מתוך שבעה שערים שהובקעו בשלב הבתים, למעלה מחצי (לא כולל בישולים). בסופו של יום, בדיוק כפי שהצליחה להשתלט על הליגה ביד רמה בזכות הישראלים שלה, ובדיוק כפי שגרפה הישגים באירופה בזכות הישראלים שלה, כך מכבי ת"א "חייבת" גם את הנסיגה הנוכחית שלה בעיקר לישראלים – והקמפיין האירופי רק חידד את המגמה הזו. לזרים כמו סקאריונה וקיארטנסון יש המון מה להוסיף, אבל הם לא יכולים להיות תחליף לבסיס הישראלי.
בצד החיובי, את נקודת האור המרכזית של הצהובים מהקמפיין אפשר לתמצת כך – אייל גולסה. שער הניצחון האדיר באלקמאר היה רק בונוס שהתווסף לתנועה בלתי פוסקת, דחיפה של המשחק קדימה, תיקולים והמון אנרגיה בים של אנמיות. בניגוד לחוסר היציבות הכללי שאופף את רוב החברים מסביבו, הוא גם הצליח לשחזר את היכולת בכל המשחקים שבהם קיבל קרדיט. אם ג'ורדי קרויף מתכנן להרכיב שלד ישראלי חדש שינסה לרשת את קודמו ולהחזיר את המועדון למסלול, נראה שעל אחד מהחלקים החשובים בפאזל הזה הוא יכול לסמן כבר "וי". ובכלל, גולסה צריך להיות המודל הכללי לדור הישראלים הבא שמכבי משוועת לו: צעירים, רעבים, עם הרבה מאוד מה להוכיח.
