המונדיאל הראשון שאני זוכר הוא איטליה 90. ארבע שנים אחרי שארגנטינה ויד האלוהים לקחו את הגביע. משחק הפתיחה היה ארגנטינה קמרון והוא שוחק ביום שישי אחרי הצהריים. אחי היה בן שתיים-עשרה, אני הייתי בן שמונה. בשבתות בקיץ, שבהן שבת נכנסת מאוחר, אבא שלי אהב לקחת אותנו לתפילה מוקדמת, טריק מוכר במגזר הדתי שמאפשר לכל המשפחה לשבת לארוחת שבת מוקדם מספיק כדי שהילדים יהיו בארוחה. באותה שבת אחי הצליח לשכנע את אבא שלנו והלכנו למניין הרגיל כדי שנוכל לראות את הדקות של המשחק שהיו לפני שבת.
אחי לימד אותי כל מה שאני יודע על ספורט. ראינו משחקי פוטבול ביחד, בקיץ עקבנו אחרי הטור דה פראנס, הוא הסביר לי את החוקים של כל ספורט ששודר בטלוויזיה החד ערוצית שהייתה כשהיינו ילדים ומאוחר יותר בשנים הראשונות של הכבלים. אני מצידי גמלתי לו בכך שאהדתי את היריבות של הקבוצות שהוא אוהד. הוא אוהד את מכבי חיפה, אני את מכבי תל אביב. הוא בירוק של בוסטון, אני בסגול זהב של הלייקרס.
את הנצחון של קמרון על ארגנטינה לא ראינו, המשחק נגמר אחרי ששבת נכנסה ואנחנו כבר היינו בבית כנסת. משחק הגמר של אותה עונה היה ביום ראשון, שוב ארגנטינה הפעם מול מערב גרמניה. בשבת, בהליכה לבית כנסת, אחי וחבר דנו במשחק והכריעו שארגנטינה של מראדונה תנצח. אני, בלי להבין כלום בכדורגל, הודעתי להם שמערב גרמניה ינצחו. אנדראס ברמה הבקיע בדקה ה85 את הפנדל שאף אחד לא רצה לבעוט והביא לגרמנים את הגביע.
קצת קשה לומר על מונדיאל שהייתי בו בן שמונה שאני זוכר אותו. המונדיאל הראשון שאני זוכר באמת הוא ארה"ב 94. הטלוויזיה בחדר שלנו הייתה קטנה ולא דקה. השידורים לא היו קרובים ל HD, אבל אז טלוויזיה בחדר הייתה מספיקה כדי להיות מאושר. לשמחתי הטלוויזיה הייתה קרובה למיטה שלי, מונחת על השולחן בחדר שלנו כמעט מולה. ככה ראינו את המשחקים, אני שוכב במיטה ואחי יושב לידי. המשחק של ברזיל מול ארה"ב היה ב4:00 בבוקר. ילד בן שתיים-עשרה ואחיו בן השש-עשרה שדואג להבהיר לו שהוא בר מזל – "לי בחיים לא היו נותנים לראות בשעות האלה כדורגל בגילך, יש לך מזל שיש לך אח גדול".
שנים אחר כך, בשולחן עגול של חברים, כשדיברנו על זכרון המונדיאל הראשון שלנו, אמרתי שהמשחק הראשון שזכור לי מהמונדיאל הזה היה אותו משחק של ארה"ב מול ברזיל בשמינית הגמר. יכולתי להישבע שאני זוכר ב4:00 בבוקר את רומאריו עולה לנגיחה כשהוא מגיע מהחלק השמאלי של השער להרמה מצד ימין ונוגח את ה0:1. תוצאת המשחק שהעלתה את ברזיל לרבע הגמר בדרך לזכייה. זכרונות הם עניין מתעתע, מיד כשסיימתי לדבר אמר לי חבר, אתה צודק, באמת ברזיל ניצחה 0:1 אבל זה היה מגול של בבטו וזאת לא הייתה נגיחה. אין מצב הודעתי לו ואחרי התערבות קצרה ניגשתי לד"ר יוטיוב לבדוק. הוא צדק, רומאריו לקח את הכדורגל באזור החצי ודהר איתו לכיוון הרחבה, אחרי שמשך אליו את שחקני ההגנה, התקרב לרחבה, מסר באמנות כדור ימינה ובבטו, בבעיטה מדוייקת, הכניס את הכדור לרשת.
אבל איך זה יכול להיות? אני הרי זוכר את הנגיחה של רומאריו בבירור. אחרי תחקיר קצר, שכלל מעבר על משחקי ברזיל במונדיאל ההוא, גיליתי את המשחק של ברזיל מול קמרון. אז מצד אחד הזיכרון שלי הוכיח חולשה, מצד שני הייתי בן 12 במונדיאל ועד ההתערבות עברו כמעט עשרים שנה.
הגול השני מול קמרון בניצחון הברזילאי 0:3 הוא של הבלם סאנטוס בנגיחה כשהוא מגיע מהחלק השמאלי של השער להרמה מצד ימין. אז התוצאה לא אותה תוצאה שזכרתי והיריבה היא לא היריבה שזכרתי וגם הנוגח הוא לא אותו נוגח, אבל התיאור מדוייק. בגיל שלושים מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ונזכר באותם רגעים שבהם ישבתי עם אחי מול מסך הטלוויזיה כשהיינו ילדים.
אם הזכרונות הם אמיתיים או לא, מדוייקים יותר או פחות זה אפילו לא משנה כי בראש שלי באותם רגעים אחי ואני היינו אותם ילדים חסרי דאגות שחווים את החוייה הגדולה הזו ביחד. הכדורגל בשבילי הוא החיים. לא כקלישאה, אם לא יהיה כדורגל אני לא אמות, אלא כזכרון. אני רואה כדורגל מהרגע שאני זוכר את עצמי וזוכר את החיים ככה. מונדיאל 94 הוא הילדות עם אחי, מונדיאל 98 הוא חייו של נער, מונדיאל 2002 הוא חומת מגן. לא ראיתי משחק אחד מתחילתו ועד סופו. התחלנו את המונדיאל בקורס מפקדים וקצת אחרי שהתחיל הטורניר הוקפצנו למבצע. כשהגמר שודר ביליתי בבית בכפר סינג'יל ליד שילה, הם לא היו מנויים על שירותי הכבלים בכפר וככה פספסתי גם את גמר המונדיאל ההוא.
מונדיאל 2006 בשבילי זאת השמחה האדירה עם איטליה שאחרי הקליוצ'פולי. עם בופון, דל פיירו וקנאברו האדירים איטליה מניפה את הגביע. קחו כמה דקות לראות את הביצועים של קנאברו בטורניר הזה.
מונדיאל 2010, ימים שלמים של כדורגל, כל המשחקים. בשלבי הבתים מגיע ב 13:00, מתיישב לראות את המשחק הראשון ומסיים ב00:00 לראות את השלישי.
מונדיאל 2014 זה ירח דבש, אשתי ואני מטיילים בקוסטה ריקה כשהטיול סובב סביב לו"ז המשחקים. צריך לברור טוב טוב איזה משחקים נחשבים משביתי טיולים מבחינתי. אי אפשר להושיב את אשתי הטרייה לראות כדורגל כל היום. במשחקים של קוסטה ריקה צעקות הקהל הביתי היוו תפאורה מדהימה.
כדורגל זה לא רק המונדיאל, אבל המונדיאל הוא החגיגה הגדולה של באבט ואנחנו אנשי הכפר.
ראיתי מאות משחקים, עשרות הנפות, שחקנים שמחים ושחקנים בוכים, כוכבים נולדים וכבים, ענקי כדורגל פורשים. ראיתי את הרגעים הגדולים ביותר שהיו בכדורגל בעשרים וחמש השנים האחרונות. ראיתי את נס קאמפ-נואו ואת לותר מתאוס ממרר בבכי. את מראדונה משחק ואת מסי משחק, ראיתי את לה קורוניה מפסידים 4-1 ומנצחים בגומלין 0-4, ראיתי את ליברפול חוזרים מפיגור בגמר האלופות, את הרמונטדה הגדולה של ברסה מול פ.ס.ז. ראיתי את מילאן הגדולה ואת מלדיני, את יובה של דל פיירו, את בקהאם וגיגס וקאנטונה, ראיתי את המכונה של ברסה זוללת תארים אבל ההרגשה במונדיאלים היא חוויה דתית כמעט. כשבאג'יו החמיץ את הפנדל ובופון הניף את הגביע, כשספרד הפסיקו להיות לוזרים וגרמניה חזרה לנצח בתשעים דקות, ברגעים האלה הייתי בעולם אחר.
ארבע שנים זו תקופה ארוכה לחכות ואולי זה הסוד של הטורניר הזה, ההתבגרות שלנו איתו. כי בכל משחק מונדיאל אני בו זמנית אותו ילד ואותו נער ואותו חייל, אני עם באג'יו ובופון, עם ברמה ומראדונה, עם זידאן ומטראצי ועם עוד אינספור שחקנים.
תהנו!
