מי מאיתנו ילדי שנות ה90 לא זוכר את ימי ההתאבקות של ה-WWF? יום שבת בבוקר כולנו במשפחה מתעוררים, אני אז ילד בן 9 יושב ומחכה לאבא שיסיים את הקפה של הבוקר, ואז הוא ידליק את הטלוויזיה, שהייתה אז ענקית בגודל של חדר, ונשב ביחד, אבא ובן, לצפות בהופעה משובחת ומפוארת של בערך 3-4 שעות בערוץ 5 (ערוץ הספורט של היום), כשאנחנו לא יכולים להוריד את העיניים ממסך הטלוויזיה. פשוט היינו מרותקים למופע הבידור הזה שנקרא בזמנו WWF.
לכל קרב הייתה מצורפת כניסה מיוחדת ומפוצצת של המתמודדים עם זיקוקים ופיצוצים, ולכל מתמודד הייתה כניסה שמסמלת רק אותו. למשל, אנדרטייקר עם צלילי הגונג המפורסם ונעימת המתים המפחידה, החושך והערפל שמכסים את האולם, ברט 'היטמן' הארט עם חלוקת המשקפיים הורודים לאחד הילדים בקהל, שון מייקלס עם הריקודים שלו בזירה תוך כדי פשיטת הבגדים, לקס לוגאר הפטריוט האמריקאי שהטריף את הקהל עם גאוות ה"דוד סם" האמריקאית, כולנו גם למדנו את הריקוד האינדיאני של המתאבק וכמובן האלק הוגן עם קריעת החולצה המפורסמת שאפשר עדיין להינות ממנה בכל מיני סרטים הוליוודים של שנות ה-2000.
כל הילדים קפצו על הספות כשראו את תרגילי הסיום של כל מתאבק שמסמן את ניצחונו הכמעט הוודאי, וכמובן אין אחד מאיתנו שלא ניסה את התרגיל שארפשוטר של בארט הארט, את אחיזת הגרון של אנדר טייקר או את זינוק הסמאש של גולדברג על האחים הקטנים שלנו עד שהם צעקו "נכנע" או עד שאבא מפריד בינך לבינו, או לסירוגין, אם היה לך אבא פגום, הוא היה נותן ספירה עד 3 במזרון ומסיים את הקרב. כשהיו מגיעים בני דודים היה אפשר לקיים בבית את הקרבות בזוגות, כשאם אתה לא נותן כיף לחבר שלך אתה נמצא בזירה עד שנכנעת.
כל כך חיכינו וציפינו לאירועים הגדולים של ההיאבקות – ה"רויאל ראמבל" וה"ראסלמניה" שכללו באותה תקופה את הקרבות הכי גדולים עם המתמודדים הכי פופולרים באותה תקופה, ובכל אירוע כזה של הרויאל ראמבל, היה את המופע המרכזי שכלל 30 מתאבקים בזירה שמי שעף מהזירה נפסל והולך הביתה, ומי שמנצח את הזירה עם 30 המתאבקים, רשאי להתמודד על חגורת הזהב המפורסמת מול האלוף הקודם. במופע המרכזי של הראסלמניה התקיים פעם בשנה, ובו התרחש הקרב על אליפות ההיאבקות העולמית. האירוע עם הזמן התפתח והשתדרג לזירה עם כלובים מברזל שהדרך היחידה לצאת מהזירה היא על ידי טיפוס החוצה, ויש גם את הקרבות עם המזוודה של כסף שתלויה מעל הזירה ואפשר להגיע אליה רק עם סולם. קרב נוסף שזכור לי מכל הקרבות שצפיתי בהם וזה הקרב בין אנדר טייקר ליוקוזונה עם ארון הקבורה שהיה צמוד לזירה, ושבמהלך הקרב אנדר טייקר הופל לתוך ארון הקבורה וברגע שכמעט נסגר עליו הארון הוא הצליח להימלט ולהביס את יוקוזנה (ז"ל) ששקל 260 קילו ולנעול אותו בתוך הארון.
ב-1994 ביקרו כמה מכוכבי העל – לקס לוגאר, ברט 'היטמן' הארט, באם באם ביגאלו, דוינק הליצן, 123 קיד, יוקוזונה ועוד בארץ הקטנטונת שלנו וגרמו לילדים של אז, וגם להרבה מבוגרים, חווית צפייה מהנה ממש ממול העיניים ובלייב.
עם השנים ה WWF התחיל להתמסחר ולהיות יותר הוליוודי והיו יותר סיפורים של חברויות אכזבות ובגידות, ממש כמו טלנובלה ארגנטינאית סוחטת דמעות שבסופה קרב היאבקות סולידי. בהמשך התפצלו אירועי ההיאבקות לגופים נפרדים שהיו מתחרים ביניהם מידי פעם, בנוסף לכך, חלו שינויים בערוצי הספורט, נפתחו ערוצי התשלום המיוחד ובשביל לצפות בקרב טוב היית צריך לשלם ולא מעט. עם השנים היה קצת קשה לעקוב אחרי ההתפתחויות ואחרי הדרמה שכללה סיפור בהמשכים ופרקים שלא נגמרים, לאט לאט נעלמו האנשים שצפו בספורט הזה, ועם הזמן הספורט נעלם מהמרקעים שלנו, מה גם שההורים של היום מונעים מהילדים שלהם לצפות באלימות בטלויזיה וזאת הייתה עוד סיבה לדעיכה של הענף אצלנו בארץ. אבל עבורנו, הילדים של שנות ה-90, ה-WWF תמיד ישאר זכרון ילדות מתוק.
