זכייה במדליה אולימפית – התוכנית האסטרטגית

//נכתב על ידי ירון מונד

בדיוק כמו דבריה של מורה, התלמיד "ישראל" לא מממש את הפוטנציאל עד הסוף. בתקופה בה ספורט ועסקים קרובים לליבי יותר מתמיד, בחנתי את הנושא בעין אסטרטגית.

כאזרח נאמן וחובב ספורט מושבע החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולהכין תוכנית אסטרטגית שתבטיח לישראל מספר מדליות באולימפיאדות הבאות. אני אנסה להראות איך שימוש בכלי ניהול המקובלים בתחרות העסקית יכולים להגדיל משמעותית את הסיכוי להביא כעשר מדליות בכל אחת מהאולימפיאדות הבאות.

לרוב אנו מגדירים תחרות עסקית כמאמץ של שני גופים או יותר הפועלים באופן עצמאי להבטיח לעצמם נתח מהפעילות העסקית של גוף אחר, על ידי הצעת ערך עדיף או מימוש יתרון תחרותי. עכשיו אם נדמה שסך המדליות המחולקות באולימפיאדה הם בעצם השוק, המדינות המשתתפות הן השחקנים התחרותיים ונתח השוק של כל חברה, אפשר להתחיל ראות קווי דמיון.

היתרון התחרותי האסטרטגי ייווצר במצב בו לחברה מסוימת יתרון באחד או יותר ממרכיבי שרשרת הערך בהשוואה לחברה או חברות מתחרות. לדוגמא, אם לחברה יש יתרון ביכולות הפיתוח היא תצליח לפתח מוצרים טובים יותר, חדשניים יותר או בזמן קצר יותר ותאפשר להגיע לשוק מהר יותר כמו אפל למשל. חברה עם יתרון ביכולת הייצור תאפשר ייצור מהיר יותר, זול יותר או איכותי יותר או אולי הכל ביחד. בהקשר של ספורט, שרשרת הערך של יתרון תחרותי יכולה לכלול, למשל, כישורים גנטיים כאלו או אחרים, יכולת איתור מועמדים, אימון, ניהול, חוסן פיננסי ועוד.

אם מסתכלים על האולימפיאדות האחרונות, ניתן לראות למשל כיצד ג'מייקה מנצלת את היתרון התחרותי הגנטי שלה. באולימפיאדות בהן השתתפה ג'מייקה צברו הספורטאים הג'מייקנים 65 מדליות, מהן 17 מדליות זהב. כל המדליות פרט לאחת הושגו באתלטיקה קלה, מרביתן בריצות הקצרות. או איראן, שזכתה ביותר מ-60 מדליות, כולן ב-4 ענפים, ובעיקר במשקולות, היאבקות וטקוואנדו, קניה בריצות ארוכות ועוד

אבל חשוב לשים לב לכך שעצם שזה שיש לך יתרון תחרותי זה לא מספיק. מדינות שכנות לג'מייקה בעלי אותו מבנה גנטי הצליחו פחות. צריך לזהות את היתרון ולפעול על מנת לנצל אותו ולהפוך אותו מיתרון להישג. וג'מייקה, מדינה ענייה של פחות מ-3 מיליון תושבים, לא הייתה מגיעה להישגים לולא הפעילה תוכנית לטיפוח אתלטים צעירים בתקציבים גדולים, שיצרה מצב שרבים מהצעירים רואים באתלטיקה פתח מילוט מחיי העוני ומשקיעים את מרצם באימונים. חשוב ביותר להבין שמרבית הכסף שהשלטון משקיע בספורט הולך לענפי ספורט בהם יש למדינה יתרון יחסי.

ומה לגבי ישראל?

בואו קודם כל נסכים במה אין לנו יתרון יחסי… למשל בתרבות ספורט. בישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3%. גם אין לנו יתרון יחסי בגנטיקה של אתלטיקה, או בכשרון בכדורגל, למשל.

אז מה כן? בהקשר של ספורט ניתן לנתח מה הם תנאיי הבסיס והתשתיות העומדים לרשות ישראל – ים וחופים, כנרת, מזג אויר נוח יחסית במרבית אזורי הארץ במרבית השנה, מערכי אימון לכושר קרבי וספורט עממי. הרבה אנשים בישראל עושים ספורט. ספורט עממי, מטעמים חברתיים ו/או בריאותיים ו/או הישגיים. הכבישים מלאים במספר גדול של הלכים ושל רצים ומספר רוכבי האופניים בעלייה מתמדת. כמו כן, גם אין לנו בעיה של כסף, בניגוד למקובל לחשוב. ישראל לא מדינה ענייה ומשקיעה בספורט כרבע מיליארד ₪ אם מחברים את התמיכה של הטוטו עם התמיכה של מנהל הספורט.

עם זאת, ישראל לוקה בשתי בעיות עיקריות בנושא. ראשונה היא שהמאמצים להחדרת הספורט העממי לתרבות היומיומית של ילדים רחוקים מלהספיק ותשתיות הספורט בבתי ספר לא מספקות. השנייה היא בניהול – הכסף לא מחולק נכון ולא מנוהל נכון גם לאחר שהוא מחולק. 60 איגודי ספורט מקבלים את הכסף, מה שמקשה מאוד על מיקוד בענפים בהם יש לנו יתרון יחסי, וכשלושים אחוז מהכסף מושקע בכדורגל, ממנו לצערי כנראה לא תבוא לנו המדליה הבאה.

נראה שאנחנו לא מתנהלים מתוך אסטרטגיה ברורה שאמורה לעמוד במבחן התוצאה והוא מדליות

ולאחר שכל זאת נאמר – מה יכולה להיות תוכנית אסטרטגית שתצליח?

ראשית, צריך לזהות ענפי ספורט שמשוחקים באולימפידות וניתן לנצל בהם את היתרונות היחסיים שיש לנו. למשל – טריאתלון (ניצול תרבות הכושר ויוצאי הסיירות), כדורעף חופים (ניצול רצועת החוף ומזג האוויר), קיאקים (ניצול הכנרת, והמסורת של קלגנוב), ג'ודו ושיט.

בכל אחד מהענפים הללו ניתן לממש מעבר ליתרון יחסי של ישראל גם תנאי תחרות מעודדים. למשל כדורעף חופים – כמות ענקית של 24 זוגות גברים ו־24 זוגות נשים משתתפים במשחקים האולימפיים, לעומת 12 נבחרות כדורסל, כדוריד או כדורעף באולמות או 16 נבחרות כדורגל ומדובר בענף אולימפי צעיר יחסית, שנכנס לתוכנית המשחקים רק ב־1996 ולפיכך עדיין מתפתח. זה הזמן לקפוץ על העגלה. בג'ודו יש לנו ניסיון ומסורת שמאפשרת למשל לגייס ילדים לעסוק בג'ודו ולמצוא מאמנים אטרקטיביים.

ושוב אם מחפשים דוגמאות לא צריך ללכת למדינות הגדולות – ניו זילנד היא מדינה עם פחות תושבים ממדינת ישראל, זכתה ב-99 מדליות, יותר מחצי מהם מענפים בהם יכלה לנצל את היתרון היחסי של החופים שלה – שחייה, שיוט, חתירה ועוד

אבל בואו נשאל את עצמנו מה צריך לעשות כדי לממש את היתרון היחסי. זה לא בהכרח חייב להיות מסובך ליישום.

קודם כל, משלב ההחלטה והגדרת המטרות – אנחנו רוצים מדליות ומלשון רבים, כלומר יותר מאחת, בכל הענפים האלו – טריאתלון, כדורעף חופים, שיט, ג'ודו וקייקים.

שנית – אנחנו מתחילים להקציב שליש מההקצאה הציבורית לספורט – רבע מיליארד ₪ כאמור, לענפים האלו. מדובר בסכומים גדולים באלפי אחוזים ממה שיש להם היום. הג'ודו, למשל, מקבל היום פחות משני אחוזים מהקצאות הטוטו, ותקציב איגוד הטריאתלון נמוך ממיליון ₪ – אחד! בכסף הזה ניתן יהיה לגייס ספורטאים, מאמנים, לקיים אימונים מקצועיים, להקים מתקני אימון וכו'

שלישית – אנחנו בונים תרבות של ספורט בענפים הללו. למשל, מכניסים אותם לבתי הספר כענפי חובה בשיעורי הספורט ומסבסדים את העיסוק בספורט חובבני באותם ענפים.

כשחושבים על כך, לא צריכה להיות סיבה שישראל לא תגדיל את נתח השוק שלה בשוק המדליות, ותזכה ב 5-10 מדליות בכל אולימפיאדה. צריך רק להחליט אסטרטגית שזה מה שרוצים, לזהות את היתרונות היחסיים שלנו ולפעול לממש אותם. אפשרויות ורעיונות לא חסרים. אם ג'מייקה יכולה, אין סיבה שאנחנו לא.

//נכתב על ידי ירון מונד

זכייה במדליה אולימפית – התוכנית האסטרטגית
Credit to : Kai Pfaffenbach
Print Friendly, PDF & Email
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח