לא רוצה מאמן חדש!
איי שם ב-1996, כשהתאהבתי במנצ'סטר יונייטד, הייתי נטול דאגות.
סר אלכס פרגוסון דאג לשמור עליי כזה במשך כל השנים.
אצל כל הקבוצות האחרות היו תהפוכות, מהומות, חילופי משמרות, הצלחות שרודפות כישלונות…
אצלנו היה קסם. הייתה יציבות.
למרות שהיו פה ושם לחשושים, לא האמנו שהיום הזה באמת יגיע.
היינו קצת זחוחים אפילו אפשר להגיד.
טוב מה אתם רוצים? מי עוד יכול לקחת טרבל עם שחקנים כמו הנינג ברג, רוני יונסן ויספר בלומקוויסט?
מי עוד יכול להאמין בחבורה של ילדים בן 18 כשאף אחד אחר לא האמין בהם ולעשות איתה היסטוריה?
לא רוצה מאמן אחר!!
שמישהו יעיר אותי מהחלום הרע הזה כבר ואראה את הסקוטי אדום האף, לועס מסטיק במתחם האימונים בקרינגטון עם תנועת "השעון" המפורסמת שלו.
אבל זה לא יקרה, ואתם יודעים מה? זה בסדר.
כבר 3 שנים אנחנו מעכלים.
חתיכת ארוחה.
ומה אני אגיד לכם? לא טעים.
ניסינו את 2 האופציות: הפרגי "וואנבי" מויס (שנבחר לדעתי רק כי הוא סקוטי).
בואו נודה – לא באמת היה לו סיכוי. להגיע בתור מאמן חסר ניסיון יחסית אחרי פרגי זאת התאבדות.
הוא בנה על אדי הסגל שפרגי השאיר לו בירושה מאולצת, לא קיבל תקציב ולא עמד בלחץ.
אוקיי, אז לא מאמן סקוטי צעיר ש"ימשיך את דרכו של הסר".
אז מה כן?
היינו חייבים מאמן מנוסה. מאמן שיעמוד בלחץ של הרמות הגבוהות.
אז הגיע ההולנדי המעופף והמעוטר. השנתיים הגרועות בחיי. באמת.
לאן הולכים מכאן?
ז'וז'ה לך ברח
אם נסתכל על הרפרטואר של ז'וזה מוריניו, נגלה מהר מאוד דפוס זהה בכל קבוצה בה דרך.
בדרך כלל העונה הראשונה גבולית, העונה השנייה אלוהית והשלישית… אוי השלישית.
מוריניו לא שרד באף קבוצה אחרי העונה השלישית ותמיד הקפיד לטרוק את הדלת חזק בכל מקום בו היה.
אז למה זה קורה לו?
הרי מדובר "במיוחד", בגאון כדורגל. קבלן תארים. כזה שכל קבוצה הייתה רוצה מאחורי הקווים שלה.
או שאולי בכלל מדובר בטרמפיסט שמצליח לייצר הצלחה רגעית עד שלומדים אותו או שפשוט עד שהוא נמאס על ההנהלה והשחקנים שלו.
אולי בכלל הכדורגל השתנה?
בכדורגל המודרני כבר לא רואים יותר מאמנים שמחזיקים שנים רבות ומתווים דרך בדמות אלכס פרגוסון, מאט באזבי, ביל שאנקלי ודומיהם, אך עדיין עולה השאלה – האם כבעלי קבוצה הייתם מוכנים לקחת את מוריניו כדי להשיג תהילה רגעית ולאחר מכן להתמודד עם ההשלכות?
האם מוריניו שם לעצמו מקל בגלגלים כל פעם מחדש או שאולי בעצם זאת הדרך שלו?
הוא ימשיך בשלו – לקחת תואר אחד או שניים ולהתקדם לאתגר הבא.
עד עכשיו זה נראה מבטיח,
הוא חיזק את הקבוצה במקומות הנכונים. קנה בלם צעיר ומבטיח, קנה את מחטריאן והביא את זלאטן (האיש שמוכיח כל פעם מחדש שגיל זה רק מספר), הביא איתו את הכריזמה המפורסמת וסיפק חתיכת מסיבת עיתונאים.
עליי זה עובד. אני בן אדם של סיפוק רגעי.
אני ממתין בשקיקה לעונה החדשה. יש לי הרגשה שהעונה הזאת, הולכת להיות העונה שלנו!
אני כותב את זה ופתאום נתקף חרדה..
אני מתחיל להישמע (זה שנה שלישית ברצף) קצת כמו האוהדים האווילים של הקבוצה מהעיר השכנה.
נו כן, ההיא.. ל.. לי.. ליבר.. ליברפ… סורי. לא יכול לכתוב את השם הזה ביחד איתי באותה נשימה.
אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון.
GGMU
