זה לא אני זה הילד הרע שבי

את תת הכותרת הזאת אפשר ליחס להרבה דברים לא רק בספורט, גם בחיים. נכון, כולנו בני אדם ויש לנו אוזניים ואנחנו פגיעים למילים. דברים חיצוניים אכן משפיעים עלינו ויש לנו אינסטינקט כזה להחזיר למי שפוגע או מנסה לפגוע בנו, וכשקהל מקלל שחקן לאורך כל המשחק, קשה לו להתעלם מזה – אני לגמרי מבין את הכאב.

ופתאום הוא מצליח להבקיע גול, על אפם ועל חמתם של כל האוהדים שקיללו אותו, אני מניח שהרגע הזה הוא כל כך מתוק ומשחרר. ואז נוצר הרגע הזה, אני קורא לו "הקצר במוח", אותו שחקן הולך לקהל של הקבוצה שלא שלו בכלל, כדי "להחזיר להם". למה? בשביל מה? מה זה עוזר לך? יצא מזה משהו טוב? זה שווה את הסיכון לקבל צהוב? איך זה מצייר אותך בפני התקשורת? איך זה מצייר אותך בפני כולם? אני מניח שאם שחקן היה שואל את עצמו את השאלות הללו שנייה לפני הפעולה המיותרת הזאת ושם את האגו בצד הוא לא היה מתעסק ב"להחזיר" לקהל שקילל אותו, הרי התשובה הכי טובה לכל הדיבורים היא כדור ברשת. כנראה זה קשה לשים את האגו בצד, את הילד הקטן הזה שהאינסטינקט שלו זה להחזיר, להוציא לשון ולעשות פרצוף.

בקיצור, שחקן צריך להתבגר ולהבין שחלק מלהיות שחקן מקצוען זה היכולת זה לשים את האגו בצד ולא להגיב. שחקן צריך לדעת לשלוט בעצמו ולדעת שאתה מודל לחיקוי ואלפי ילדים ונוער מסתכלים ולומדים מכל תנועה שלך.

אני לא שופט אף אחד, המצב הזה הוא מאוד רגיש, אף אחד לא היה רוצה שישבו לו על הראש ורק יקללו אותו, אבל תמיד כשיש לך הזדמנות לצאת הבן אדם הנכון, הבן אדם הבוגר מבלי לחשוב פעמיים לך על זה. אם מה שאתה עושה לא מקדם אותך פשוט אל תעשה אותו.