8 דקות בתוך המשחק, אחרי הגול ראשון של האוסטרים, התעצבנתי, קראתי לשחקנים גרועים ופלטתי אנחות ייאוש מוכרת. הבן הבכור שלי, כמעט בן 8, התעצבן עליי ואמר שזה לא נכון והם לא גרועים, הבן הקטן, בן 5 וחצי, הוסיף ואמר שאני אראה שבסוף ישראל תנצח. לפעמים צריך לבוא נקי בלי דעות קדומות, ופשוט להאמין.
יש לנו מאמן כזה, ווינר שמאמין. הוא לא מגיע עם דעות הקדומות, בשבילו עמרי בן הרוש הוא לא מקור ללעג, הוא שחקן הגנה סולידי וחזק עם רגל שמאל טובה. הוא גם לא סוחב את המטען הזה של הלוזריות. אפילו להיפך. אנחנו רגילים לחטוף שער במצב נייח בדקה קריטית? הוא רגיל לתת את השער הזה.
ווינרים? אנחנו?
והנה, היום ב-1-1 בדקה ה-44' ישראל כובשת שער שני, ועוד במצב נייח ועוד בנגיחה. אותה דקה שבה חיים רביבו שם את השני ששבר את האוסטרים ב-0-5 ואותה דקה שבה דמארי כבש את השני מול בוסניה במשחק הגדול האחרון של הנבחרת. וזה עוד אחרי 5 דקות שהאוסטרים לא יצאו מהרחבה שלנו. ובכלל שיחקנו בלבן, הלבן ששמור בד"כ לאוסטריה, הלבן שלבש אנדי הרצוג בביקוריו כאן.
את השער הזה כמובן כבש הווינר של הכדורגל הישראלי. היחס שלי אליו הוא כמו לרונאלדו, בפרופורציות המקומיות כמובן. אני לא מת עליו וחושב שהוא שחצן, אבל הוא חתיכת ווינר, רעב להצליח וגם דוגמא למקצוענות על המגרש (מבחינת כדורגל) ועבודה קשה. הייתי נגד מבקריו בנבחרת, כי אף פעם לא הייתה לו בעיה של מחויבות. מעבר לכך, הוא אחד שמפרגן לחבריו. דאבור עובד גם כל כך קשה והיה מאוד מתוסכל שעדיין לא הצליח לכבוש תחת הרצוג. היום הוא קיבל בישול מזהבי וגם חיבוק מפרגן מכובש השלושער כשהוחלף.
הוא כמובן לא היחיד שנותן את הכל. יש איזו רוח חדשה. אני לא יודע אם זה בגלל שיש יותר שחקנים ערבים בנבחרת או שזאת אווירה שמשרה הרצוג או דווקא העובדה שנשארו רק האוהדים שבאמת מאמינים בנבחרת ולא אלו שרוצים לשרוק בוז. אפשר באמת לציין את כולם, נאתכו וכיאל באמצע, הבלמים שגלשו לכל כדור, הרוש, דסה. כולם עובדים קשה ומשאירים את הכל על הדשא.
שומרים על הבית
שלמה שרף לא רשם הישגים יותר טובים משמעותית ממאמנים אחרים, אבל ההרגשה היא שהנבחרת שלו הייתה טובה יותר. זה בגלל שכמה שחקני על בהיסטוריה של הכדורגל שלנו היו בשיאם בזמנו, אבל בעיקר בגלל התוצאות שרשם בבית. הנבחרת נתנה את ההרגשה שכל נבחרת, לא משנה כמה היא חזקה, תגיד תודה אם היא הוציאה תיקו באצטדיון ר"ג. במשך שלושה קמפיינים הפסיד רק לספרד בבית (עד שהגיעה דנמרק) וההישג הזה חיזק את התדמית של הנבחרת של שרף, למרות שבחוץ היא השיגה תוצאות נוראיות.
מצד שני, בשלושת הקמפיינים האחרונים כפי שכתבתי בעבר, הנבחרת השיגה יותר נקודות בחוץ מאשר בבית ובמקביל חלה גם הצניחה בהתעניינות האוהדים. נראה שבינתיים, הרצוג הולך בעקבות שרף. 4 משחקי בית, 3 פעמים חזרה מפיגור, 3 ניצחונות ותיקו אחד.
עדיין אין סיבה להתחיל להוציא מחשבונים. אולי דווקא טוב שקיבלנו את השני וניצחנו רק 2-4 ולא הבסנו, כך שנרד לקרקע. משחקי הבית עד כה מראים לנו בעיקר כמה הבית הזה צפוף ומאוזן. הנבחרות מהדרגים הגבוהים חלשות יחסית לדרג שלהן בעוד שהנבחרות מהדרגים החלשים הן החזקות ביותר. נבחרות עוד יאבדו נקודות מול מקדוניה ומול לטביה.
כדורגל משחקים 90 דקות
בדקה ה-86 בערך הבן שלי אומר לי שנראה לו שזהו, ניצחנו והאוסטרים לא יחזרו עוד. אמרתי לו – מה פתאום! אל תגיד את זה. תמיד יש עוד סיכוי! זה לא נגמר עד שזה לא נגמר! כדורגל משחקים 90 דקות ואז הרצוג… בבוקר המשחק כתבתי על ההיסטוריה המיוחדת שלנו מול האוסטרים, ועל המשחק הראשון ההוא של הנבחרת באירופה, ההפסד 5-2 שהיה גם הראשון שלי. איזה כיף שהילדים שלי סוגרים את המעגל הזה עם ניצחון במשחק בכורה שלהם.
