ראשית דבר
"רק אתה מסוגל לקרוא את זה", אמר לי אוריאל נוסבאום, בלוגר מצוין מהאתר, כשהביא לי את הספר הזה בטרמפ בדרך למפגש, ובעיקרון הוא ידע על מה הוא מדבר. אני תולעת ספרים, חולה על ספורט וכמנהל בקבוצת הפייסבוק 'עובדות לא חשובות' אני מצדיק את המוניטין כאובססיבי לכל סיפור ספורט טוב, ועוד בטח כזה על ארסנל. עד כאן הכל טוב ויפה, אך רק פרט קטן – גדול נשמט מההתחלה היפה של סיפור האגדה – הספר באנגלית.
אנגלית אמיתית. של בריטים. לאותיות שם יש מבטא, דברים כאלה.
אנגלית אמיתית. לא אנגלית 4 יחידות, כזאת שלא הייתי בא כל השנה לבית הספר כי העדפתי לשחק כדורגל בשכונה ולהביא את לואיס פביאנו וגארת' בייל לארסנל בפרו אבולושן 2011 ועדיין הייתי מקבל 80 במבחן.
אנגלית אמיתית אני אומר לכם!
האנגלית שלי די סבירה. לא שלומי ארבייטמן, אבל גם לא הקטור ביירין (הבנאדם הגיע לאנגליה בגיל 15. איך יש לו כזאת אנגלית מושלמת לעזאזל???) ועדיין, ספר באנגלית לא קראתי. אם התחמקות ממטלות ה-BookReport היו ענף ספורט אולימפי, קרוב לוודאי שהייתי מייצג את המדינה בכבוד עם מדליות זהב, עושה סלפי עם מירי רגב ופותר את כל בעיות הספורט הישראלי ככה.
תודה לצה"ל
על האגדות של השירות הצבאי שלי עוד ייכתב ויסופר, אבל הפעם, תודה קטנה לצה"ל שסידר לי (ועוד בפקודה!) המון שעות פנאי. ע"פ פקודה חדשה, בכל פעם שמגיע קבלן לבסיס צבאי, הוא צריך לקבל ליווי של חייל מהרגע שהוא נכנס ועד הרגע שהוא יוצא. בליוויים הראשונים שלי, סיימתי שני ספרים (בשפת הקודש, אלא מה) והגעתי למצב שהספר היחיד שנשאר לי בתיק הוא אותו ספר מפחיד שקיבלתי מאוריאל. בצעד לא אופייני, החלטתי לרוץ לתוך הקיר ולנצל את הזמן בו אני אמור לשמור על קבלנים או וואטאבר כדי לנסות ולפרק את הפצצה.
בסוף הצלחתי. 3 וחצי חודשים שכללו הרבה ליווים, נסיעות ברכבת, הפסקות, עצבים, ייאוש, תודות לאמא טרנסלייט ואבא אוקספורד וריי פארלור אחד, שבזכות הכנות, השנינות, המבט הרחב והנשמה שלו – למדתי הרבה על ארסנל והכדורגל האנגלי. לא רק של אז, אלא גם על זו של היום.
סוף שעת סיפור, בואו נתחיל.
לא צריך לפחד מהיום שאחרי ונגר
ג'ורג' גרהאם היה דמות בארסנל.
הוא לא היה הכי מוצלח או הכי אטרקטיבי מבין מאמניה של ארסנל לאורך השנים והוא מעט נבלע בין דפי ההיסטוריה המודרנית, אבל הוא היה דמות חשובה במועדון, ומאמן ששלט מאוד בחדר ההלבשה (מוטיב שחוזר המון בספר, נגיע לזה בהמשך) וכמה שהיה היה דומיננטי, כפול היה ההלם בארסנל כשנאלץ להתפטר מתפקידו באמצע 94/95 לאחר שנתגלה שקיבל כסף מסוכן שחקנים סקנדינבי בשביל שיחתים את הקשר הדני ג'ון ינסן בארסנל. פארלור מתאר את ההלם ששרר בחדר ההלבשה, חוסר הודאות, הפחד שלו בתור שחקן צעיר שהמאמן החדש לא יאמין בו, ובאופן כללי, מאמן שזכה באליפות סנסציונית בדקה ה-90 באנפילד ב-89 ועוד אליפות ב-91, 2 גביעי ליגה, גביע, גביע מחזיקות ועבד 9 שנים, פתאום מתפטר, ועוד בנסיבות כאלה.
ב-97/98 ארסנל כבר זכתה בדאבל. דאבל, עם מאמן שאשכרה בא מהליגה היפנית וזאת עונתו המלאה הראשונה בארסנל. אותו אחד שכיום, כבר מזמן הגיע זמנו ללכת. אין מה לפחד מהשינוי. כמו לפני שני עשורים, גם היום ברור לכולם שיש לארסנל את הפוטנציאל, ואחרי תקופה פחות מוצלחת, היא תחזור להיות ארסנל.
למה זה לא קורה?
את הקונספירציות נשמור כבר לטור אחר…
צריך שוער על כדי לקחת אליפות באנגליה
פארלור ציין את זה בנוגע לשוערה של ארסנל דאז, דייויד סימן, כשכתב על ה-11 הטובים ששיתף איתם פעולה.
המשפט הזה תפס את העין שלי, והחלטתי לעשות רשימה של השוערים שלקחו אליפות באנגליה, כדי לבדוק האם הקביעה הזו עוברת את מבחן הסטטיסטיקה:
93, 94, 96, 97, 99 – פטר שמייכל
95 – טים פלווארס
98, 02 – דיוויד סימן
2000 – מארק בוסניץ' וריימונד ואן דר חאו
01, 03 – פביאן בארטז
04 – יינס להמאן
05, 06, 10 – פטר צ'ך
07, 08, 09, 11 – אדווין ואן דר סאר
12, 14 – ג'ו הארט
15, 17 – טיבו קורטואה
16 – קספר שמייכל
לא כל השוערים ברשימה הם השוערים הכי גדולים בהיסטוריה, אבל רובם בעונת האליפות גילו יכולת גבוהה שנתנה ביטחון מאחור, כזו שנותנת שקט לשחקנים הכישרוניים מקדימה מחד, וכמובן שקט לחוליית ההגנה.
פטר צ'ך כבר לא בשיאו, הרומן עם וויצ'ך שצ'סני הסתיים, דוד אוספינה בטוח לא כזה… הגיע זמנה של ארסנל לרכוש שוער טופ חדש.
חדר הלבשה
אז נכון, לא יהיה הוגן להשוות בין טוני אדמס, מרטין קיאון, פטריק ויירה והנרי שאותם פארלור מתאר בספר כמנהיגים ולוחמים לילדים שמעלים סטורי כל יום, אבל גם בהשוואה ליריבות שלה כיום, ולא למה שהייתה – לארסנל פשוט אין מנהיגים.
המנהיג היחיד בסגל, פר מרטסאקר, מזמן לא שחקן הרכב והוא פורש בסוף העונה (מצטרף לצוות המקצועי, איזה כיף).
אז האם זאת הסביבה האנטי תחרותית בארסנל שגורמת לשחקנים לדעוך ולא להתעלות?
האם זה ונגר, שלא מתערב לשחקנים (לטוב ולרע. פארלור התאמן ב-2007 בארסנל כדי לשמור על כושר וסיפר שגאלאס הקפטן ופברגאס, המנהיג על המגרש, פשוט לא דיברו ביניהם. ונגר לא התערב לפחות לא בפומבי) וגישתו המיושנת שלא גורם לשחקנים לצמוח? או שפשוט ארסנל לא מביאה את השחקנים עם האישיות הנכונה?
זה לא ממש משנה, אבל לארסנל אין מספיק מנהיגים ולוחמים בסגל, ולא סתם היא נראית רכה ופחות תחרותית מיריבותיה לצמרת.
הסיפורים, שכבר לא יכולים לקרות היום
הספר מלא בסיפורים קורעים של פארלור, אדם מצחיק בטירוף, מחדר ההלבשה של ארסנל. אם זה משחקו השני בהרכב, בו היחס על הימור עליו ככובש הראשון היה 35/1, והוא אכן עשה זאת, אך אחיו שכחו לשלוח את ההימור (שסכום הזכייה היה שווה כמו משכורת של חודשיים עבור פארלור), או הדאחקה שהפכה לאסון עם החתמת סטפנובס הלטבי רק כדי לעצבן את בלם ההרכב מרטין קיאון (סטפנובס פתח בהרכב מול מנ. יונייטד. נגמר 6:1…), דפיקת עוגה לפרצוף במחנה האימונים לאיש המשק וכמובן, סיפורי השתייה האינסופיים.
פשוט דברים שלא יכולים לקרות היום, בטח שלא באנגליה. לא עברו כ"כ הרבה שנים, אבל זה מרגיש כאילו עידן ועידנים מפרידים בין סיפורים כאלה לכדורגל של היום.
אני יכול לקרוא ספר באנגלית
אז אני הייתי אני, ריי פארלור היה ריי פארלור ואתם הייתם היום.
ניפגש בסיקור שלי על 5000-1, הספר על האליפות של לסטר סיטי. באנגלית, אלא מה.
