// נכתב על ידי עמית וינר

טרם הומצאה השפה שתוכל לספק ה"א הידיעה חזקה מספיק בשביל שתוכל לתאר מה זה הדבר הזה בשבילי ובשביל חולי כדורגל נוספים בעולם כולו. בעצם, לא רק בשביל חולי כדורגל. זה ממזמן כבר הרבה מעבר לכדורגל. בעיניי (וכנראה שבעיניהם של מיליארדים), זאת ההצגה הכי טובה שיש, בכל תחום. וגם מי שלטעמו קיימות הצגות טובות יותר, לא יוכל להתווכח עם העובדות – זאת ללא ספק ההצגה הפופולרית ביותר בעולם הכדורגל, למעט גמר מונדיאל/יורו/צ'מפיונס כמובן. אין אף משחק אחר עם אחוזי צפייה גבוהים יותר, עם סיקור תקשורתי גדול יותר ועם עניין גדול יותר בכל נקודה על הגלובוס.
אז למה זה קורה? מה יש במשחק הזה שאין באף משחק אחר? מה יש במשחק הזה שגורם לנו לצפות לו בכיליון עיניים פעם אחר פעם?
אנסה לענות על השאלות האלו, מנקודת מבטי האישית, באמצעות שתי סיבות:

1. בראש ובראשונה, לדעתי, לפחות בעשור האחרון, רמת הכדורגל במשחק הזה היא הגבוהה מכולן. בלי תחרות בכלל. אף משחק אחר לא מתקרב לאיכות, לסגנון המשחק המרהיב, לקצב המסחרר, לכמות הכוכבים. זה פשוט הכדורגל הכי טוב והכי יפה שיש, BY FAR.
2. הניגודיות המוחלטת הזאת בין ברצלונה וריאל מדריד יוצרת יריבות מושלמת על המגרש ומחוצה לו. מצד אחד הקבוצה שמייצגת את בירת קטלוניה ושאיפתה לעצמאות, ומצד שני הקבוצה שמייצגת את בירת ספרד ואפילו את מלך ספרד (אני מניח שלא רבים יודעים שהשם המקורי של הקבוצה היה Club Español de Madrid, ורק בהמשך הדרך הקבוצה אומצה ע"י המלך וקיבלה את התואר "ריאל", שפירושו "מלכותי" בספרדית). מעבר להיסטוריה והפוליטיקה שממש לא חסרה ביריבות ארוכת השנים הזו, הניגודיות המוחלטת באה לידי ביטוי גם בסגנון המשחק ובהשקפת העולם של שתי הקבוצות. בעוד שהמשחק של ברצלונה מתבסס על אחזקת כדור, על הנעת כדור, על טיקי טאקה, על "אם לא הולך מתחילים הכל מחדש, בסוף זה ישתלם", אצל המדרידאים הסבלנות נמוכה הרבה יותר. הדבר בא לידי ביטוי בסגנון המשחק המתפרץ והקטלני שלהם. הם אמנם לא ימסרו 50 מסירות לפני השער כמו שרק ברצלונה יודעת לעשות, אבל הם מפצים על כך ביכולת המדהימה שלהם בהתקפות מתפרצות, בכוח המתפרץ האדיר שלהם. ככה זה כשיש לך אולי את שני השחקנים המהירים ביותר בעולם בשני האגפים, וגם בקישור לא חסר מי שיעביר להם את הכדור מההגנה להתקפה במהירות היסטרית. בעוד שברצלונה מציגה בית ספר להנעת כדור, ריאל מדריד מציגה בית ספר להתקפות מתפרצות.
   בנוסף, השקפת העולם של שני המועדונים שונה בתכלית. ברצלונה דוגלת בצניעות, בסגל קצר, במתן העדפה לשחקני בית על פני שחקני רכש (אמנם זה פחות בא לידי ביטוי בקבוצה הנוכחית, אך בתקופתו של פפ לא פחות מ-8 (!) משחקני ההרכב ראשון היו שחקני בית שגדלו במועדון וחונכו על ערכיו ועל סגנון המשחק הייחודי שלו). יריבתה המושבעת, לעומתה, היא קבוצה של פאר, של כסף גדול, של גלאקטיקוס, אפשר להגיד של "שופוני" אפילו (טוב נו, בכל זאת קבוצה של מלך). השקפת עולמו של הנשיא פלורנטינו פרס היא שהוא חייב לרכוש את כל השחקנים הכי טובים בעולם, כל כמה שנים. בקדנציה הראשונה שלו הוא יצר את קבוצת הגלאקטיקוס המפורסמת שכללה את כל הכוכבים הכי גדולים בכדורגל העולמי באותה תקופה (זידאן, פיגו, בקהאם, רונאלדו הברזילאי) והוא שילם עליהם בהתאם (ביחס למחירים באותה תקופה, היום, בעולם שבו פוגבה שווה 110 מיליון יורו, כנראה שהיה צריך לשלם 150 מיליון יורו על כל אחד מהאגדות האלו). בקדנציה השנייה הוא הביא את כריסטיאנו רונאלדו (94 מיליון), קאקה (65 מיליון), חאמס רודריגז (80 מיליון), בייל (100 מיליון) ועוד רבים וטובים. כמובן שגם ברצלונה רוכשת שחקנים בסכומים מטורפים, אבל אצל ריאל מדריד ניתן לראות שזה נובע ממדיניות של "אנחנו המועדון הכי מפואר ומעוטר בעולם ולכן אנחנו נרכוש את כל השחקנים הכי טובים בעולם". בעוד שעל הספסל של ריאל מדריד אפשר למצוא כוכבי על כמו איסקו וחאמס רודריגז, הספסל של ברצלונה לעיתים קרובות מספק שחקנים שגורמים לי לתהות האם ויתרתי מהר מדי על החלום להיות כדורגלן בברצלונה.

בקיצור, שני מועדוני הענק האלו הם הפכים מוחלטים, בכל היבט אפשרי, וזה מה שיוצר את היריבות המופלאה הזו, שמביאה עימה עניין וסקרנות עולמית יותר מכל יריבות אחרת.

בתור אוהד ברצלונה מושבע, הקלאסיקו סיפק לי, בין היתר, את הרגעים הבלתי נשכחים הבאים:

1. ה- 3-0 בברנבאו שבו רונלאדיניו עם שני שערי סולו מטורפים גרם אפילו לאוהדי ריאל מדריד לעמוד ולמחוא לו כפיים וגרם לי להיות פעור פה ולהבין שכדורגל זה אהבת חיי.
2. ה- 6-2 הבלתי נשכח שגרם לי לצעוק כמו מטורף 6 פעמים אפילו ששכבתי בבית חולה מת עם 40 מעלות חום.
3. ה- 5-0 של פפ על מוריניו – טוב את זה אני באמת לא אשכח. עוד צלקת עמוקה שהשאיר לי צה"ל היקר שלנו. באותה תקופה אני חייל שלא מזמן סיים מסלול ועלה לפלוגה כ"צוות צעיר" לתפוס קו באיו"ש. טרם התאוששתי מהעובדה שכמה חודשים לפני במקום לצפות בגמר המונדיאל הוציאו אותנו לניווט, והצבא החליט להכות על הברזל כשהוא עוד חם: יום שבת בערב, ההצגה הגדולה שאני מחכה לה כבר חודשים, ואנחנו בנוהל קרב, לקראת פטרול שקר כלשהו. בסיום ה"פעילות" אנחנו עוברים במחסום ואני שואל שם את החיילים כמה נגמר המשחק. הם אומרים לי 5-0 ברצלונה. היית בטוח שהם עובדים עלי. לקח לי כמה דקות טובות של שאלות מציקות כלפי אותו חייל מסכן: "אתה רציני?!" "די נו אתה עובד עלי" "נו באמא שלך תגיד לי כמה באמת נגמר" עד שהשלמתי עם העובדה שפספסתי את מה שנשמע כמו אחד הקלאסיקויים הגדולים בכל הזמנים עבור אוהד ברצלונה מושבע שכמוני. הרגשות המעורבים היו חזקים מאוד. מצד אחד שמחה אדירה כלפי ההשמדה המוחלטת של היריבה המושבעת, מצד שני תחושת פספוס אדירה ותסכול נוראי שבמקום להיות עד לרגע ההיסטורי הזה הייתי צריך ללכת 8 ק"מ בשטח הררי, אלוהים יודע בשביל מה. למי שמכיר וזוכר, לכל פעילות בצבא יש מטרה עם תבנית ניסוח אחידה. המרמור מפספוס הקלאסיקו הזה גרם לי לשנות את תוכן המטרה של הפטרול הזה ל: "צוות מגדל יקיף את איו"ש, ילך בסבך, יתפור כיפות, יירה מטולי תאורה, כל זאת על מנת שלא לצפות בקלאסיקו ובכך לא לאפשר לחייליו אף לא בדל של הנאה וסיפוק". אבל בסדר, עברו כבר 6 שנים והיום אני כבר צוחק על זה (אומר בעודי מנגב את הדמעות מהמקלדת ומתקשר לער"ן).

בקיצור, בשבילי הקלאסיקו זה הדבר שגורם לי, יותר מכל, להיות מאוהב מכף רגל עד ראש בכדורגל בכלל ובברצלונה פרט. זה הדבר היחיד שאינו קשור לחיים האישיים שלי שגורם לי להתלהב, להתרגש ולשמוח כמו ילד.
מה שהכי מרשים אותי בדבר הזה – הוא שכמעט תמיד המשחק מתעלה על הציפיות. אומרים שכגודל הציפייה גודל האכזבה, אבל במקרה הזה כגודל הציפייה גודל ההפתעה!
כמה שאנחנו לא מצפים שזה יהיה מדהים ומושלם ואומרים לא יכול להיות שזה יהיה יותר טוב מהפעם הקודמת – תמיד הוא מצליח להפתיע מחדש. נכון, יש לפעמים נפילות (האמת שהאחרון היה כזה), אבל בדרך כלל הוא מתעלה על הציפיות, ולהתעלות על ציפיות כאלה גבוהות פעם אחר פעם במשך עשור, זה משהו חסר תקדים שאין לו אח ורע בעולם הכדורגל.

לסיכום, אני חושב שכולנו צריכים להיות אסירי תודה שזכינו להיות עדים לתקופה שבה מספקים לנו לפחות פעמיים בשנה את ההצגה הכי טובה בעולם. ששני המועדונים הענקיים האלו בשיאם. שזכינו לראות את רונאלדיניו, הנרי, אטו, זידאן, פיגו, רונאלדו הברזילאי, רוברטו קרלוס, בקהאם, ראול, קסיאס, צ'אבי, אינייסטה, בוסקטס, פויול, וייה, סוארס, ניימאר, סרחיו ראמוס, כריסטיאנו, בייל.
שכחתי מישהו?
אה כמובן. שזכינו לראות את הגדול בכל הזמנים.
תתענגו על זה, תעריכו על זה, תזכרו את זה ותנצרו את זה. לצערנו זה לא יהיה ככה לנצח.

מאחל לכולנו שיתעלה על הציפיות גם הפעם, ואם אפשר אז גם עוד ניצחון של בארסה.

חג קלאסיקו שמח!

Sorry, there are no polls available at the moment.