// מאת אורי מינץ
לשאלה "מהי העונה הכי גדולה בתולדות הפרמיירליג?" אין תשובה חד משמעית. זו יכולה להיות 1995/96, כש"תינוקות פרגי" של מנצ'סטר יונייטד מחקו פיגור 12 נקודות מקבוצת "הבדרנים" של ניוקאסל כדי לזכות באליפות, או 2011/12, כשסרחיו אגוארו העניק למנצ'סטר סיטי אליפות ראשונה מאז 1968 בשנייה האחרונה של העונה, ויש עוד מועמדות.
אבל לשאלה "מהי העונה הכי מופרעת בתולדות הפרמיירליג" יש תשובה אחת ויחידה, ולא רק בפרמיירליג שנוסדה ב-1992. ספק אם בתולדות הכדורגל האנגלי הייתה עוד עונה רוויית סקנדלים ושערוריות כמו העונה שהשנה נציין רבע מאה להתרחשותה: עונת 1994/95.
מבחינת כדורגל, זו הייתה עונה לא רעה בכלל – בלקבורן של קני דלגליש ואלן שירר זכתה באליפות אחרי מאבק דרמטי מול יונייטד, טוטנהאם הציגה קבוצה אימתנית עם יורגן קלינסמן וטדי שרינגהאם, נוטינגהאם פורסט שעלתה מליגת המשנה סיימה במקום השלישי עם עונת שיא לסטן קולימור, רובי פאולר פרץ בסערה בליברפול ואנדי קול כיכב בניוקאסל לפני שנמכר במפתיע למנ' יונייטד בינואר, אבל את הכותרות תפסו אירועים מסוג אחר. בעיתונות הבריטית קראו לה "השנה שבה הכדורגל השתגע", ולא היו רחוקים מהאמת.
שלושת החודשים הראשונים עברו בשקט יחסי, ואז הגיע נובמבר עם שני סיפורים עסיסיים. תחילה, השוער ברוס גרובלאר – אז בסאות'המפטון, אליה עבר בקיץ 1994 אחרי קריירה ארוכה בליברפול-נעצר בחשד להטיית משחקים, יחד עם שני שחקנים נוספים: ג'ון פשאנו מאסטון וילה והשוער האנס סיגרס מווימבלדון. נטען כי השלושה היו מעורבים בקנוניה יחד עם איל הימורים ממלזיה בניסיון להטות משחקים בפרמיירליג. לאורך כל העונה גרובלאר המשיך לשחק, קבל יחס לעגני ביציעים ובמקביל הגיע לבית המשפט בניסיון להגן על שמו הטוב. רק כעבור שלוש שנים, בנובמבר 1997, הוא זוכה מכל החשדות, לא לפני שהכריז על פשיטת רגל עקב חוסר יכולתו לעמוד בהוצאות המשפט.
עוד באותו החודש פול מרסון, חלוצה של ארסנל, הדהים את הממלכה כשהתוודה על התמכרויות לקוקאין, אלכוהול והימורים. הוא הפסיק זמנית לשחק ונכנס לתוכנית גמילה שארגנה לו ההתאחדות האנגלית. בפברואר 1995 הוא חזר להרכב של התותחנים, אבל גם בשנים שלאחר מכן הוא לא הצליח להיגמל סופית מהרגליו, כאשר ההתמכרות החמורה מבין השלוש הייתה להימורים. מרסון אמנם רשם קריירה לא רעה במדי ארסנל, אבל נטען שאלמלא אותן התמכרויות יכול היה להגיע רחוק יותר.
אחרי חודש דצמבר נקי מסקנדלים, עם הגיעה של השנה החדשה, 1995, הגיע אחד האירועים האיקוניים בתולדות הכדורגל העולמי. זה קרה בערב ה-25 בינואר, בסלהרסט פארק, מגרשה של קריסטל פאלאס שאירחה את האלופה, מנצ'סטר יונייטד. אריק קאנטונה, כוכבה של יונייטד והשחקן הטוב באנגליה באותה תקופה, הורחק במהלך המחצית השנייה. זה לא היה אירוע חריג-הצרפתי נודע במזג החם שלו, אבל איש לא יכל לצפות את מה שקרה לאחר מכן.
בדרכו לחדר ההלבשה שמע קאנטונה את מת'יו סימונס, אוהד פאלאס בעל עבר של חוליגניזם, צועק לעברו צעקות גזעניות. הוא לא שלט בעצמו, עלה ליציע ובעט בסימונס את בעיטת הקונג-פו המפורסמת. ההלם היה גדול, וכולם הסכימו שלמרות שסימונס לא התנהג כראוי, התגובה הייתה חמורה ולא פרופורציונלית. הדרישה הציבורית הייתה שקאנטונה ייכנס לכלא בעוון תקיפה ולאחר מכן יעזוב את אנגליה. שני הדברים לא קרו-עונש מאסר של שבועיים הומר בערעור ל-120 שנות עבודות שירות, ולאחר השעייה בת תשעה חודשים הוא חזר כמו גדול לשתי עונות נוספות ביונייטד לפני שפרש. אוהדי יונייטד זוכרים את האירוע עד היום כסמל לאישיותו הייחודית של קאנטונה שלא יכל לשתוק מול גילוי הגזענות והגיב, בידיעה שישלם מחיר. אוהדי הקבוצות האחרות זוכרים את האירוע כסמל לטירופו של הצרפתי, ואולי ליחס סלחני מדי שקיבל עם חזרתו מההשעייה.
בפברואר, רעידת אדמה נוספת פקדה את הליגה כאשר ג'ורג' גרהאם, מנג'ר ארסנל למשך תשע שנים שהוביל את הקבוצה לשתי אליפויות, גביע אנגלי וגביע המחזיקות-פוטר. לא העונה הגרועה של התותחנים הייתה הסיבה לפיטוריו (והיא אכן הייתה גרועה-מקום 11), אלא הגילוי כי שנתיים קודם לכן קיבל שוחד מסוכן שחקנים נורבגי תמורת החתמתם של שני שחקנים סקנדינבים-ג'ון ינסן ופאל לידרסן-בקבוצה. גרהאם הושעה מפעילות בכדורגל האנגלי למשך שנה, ועם תום תקופת ההשעיה מונה למנג'ר של לידס יונייטד. המקרה שלו גרם לרבים בבריטניה לחשוב שנפתחה תיבת פנדורה ובקרוב יתגלה כי מנג'רים רבים לקחו חלק בעסקאות מפוקפקות שכאלה, אך למרות מספר תחקירים בנושא לאורך השנים, אף מנג'ר בכיר אחר לא הואשם בכך.
מקרה נוסף בפברואר לא היה במסגרת הפרמיירליג, והוא אפילו לא קרה באנגליה אלא באירלנד השכנה, אבל גם הוא היה חלק מהעונה המשוגעת. זה קרה ב-15 לחודש במשחק הידידות בין אירלנד ואנגליה באצטדיון לנדסדאון רואד בדאבלין. המשחק הזה לא הגיע אל תומו ואפילו לא השלים מחצית-כבר בדקה ה-27 המשחק הופסק במצב של 1-0 לאירים. הסיבה הייתה התפרעות של אוהדים אנגלים מהארגון הניאו-נאצי "קומבאט 18", בשילוב של יוניוניסטים (תומכי בריטניה הגדולה) מצפון אירלנד. הימים היו ימי המאבק בצפון אירלנד, טרם הסכם השלום של 1998, והחוליגנים ניצלו את ההזדמנות להפגין את שנאתם כלפי הרפובליקה האירית העצמאית. עשרים אוהדים נפצעו באירוע, ובאנגליה חששו שהחוליגניזם, שאיים להרוס את הכדורגל האנגלי בשנות השמונים, חוזר בגדול. למרבה המזל, מאז לא נרשמו תקריות דומות במשחקי הנבחרת.
הגענו למרץ 1995, עם שני אירועים נוספים. תחילה, בפעם הראשונה מאז הקמת הפרמיירליג שחקן נכשל בבדיקת סמים. זה היה כריס ארמסטרונג, חלוצה של קריסטל פאלאס, שבבדיקה שגרתית נמצאו בגופו שרידי קנאביס. העונש היה קל יחסית-השעיה מארבעה משחקים, אבל גם השעיה קצרה זו פגעה בפאלאס שירדה ליגה בסיום אותה עונה. הקריירה של ארמסטרונג לא ניזוקה במיוחד, בקיץ 1995 הוא עבר לטוטנהאם שם שיחק שבע עונות.
עוד במרץ, קשרה של צ'לסי, דניס וייז, במקור מחבורת הילדים הרעים של ווימבלדון ולא אדם שידוע בהתנהגותו המנומסת, נעצר בלונדון לאחר שתקף נהג מונית מתוך שכרות. וייז נידון לשלושה חודשי מאסר בתחילה, אך ערער ולבסוף לא ישב בכלא. בית המשפט הסתפק בלהטיל עליו פיצוי כספי לנהג. מבחינה מקצועית, וייז שילם מחיר קל כשהודח מתפקיד הקפטן של צ'לסי בידי המנג'ר גלן הודל. וייז המשיך לשחק בצ'לסי עוד שנים ארוכות, בשילוב מוזר של הצלחה מקצועית ותארים עם התנהגות מופרעת.
החודשיים האחרונים של העונה, אפריל-מאי, עברו איכשהו בשלום והאוהדים יכלו להתרכז במחזורי הסיום הדרמטיים. לטוב ולרע, לא ראינו מאז עוד עונה שריכזה כל כך הרבה אירועים מוזרים ומופרעים. יש הרבה מילים רעות שאפשר להגיד על עונת 1994/95, אבל אי אפשר לומר שהיה בה אפילו רגע אחד משעמם.
