רפאל נדאל, המכונה ״השור ממאיורקה״, זכה אמש בגמר טורניר הרולאן גארוס שנערך בפריז, לאחר ניצחון ב-3 מערכות (2:6, 3:6, 1:6) על סטן וואורינקה השוויצרי הנהדר. הוא השלים בכך את זכייתו העשירית (״לה-דסימה״) בתואר היוקרתי בצרפת, לאחר שלא שמט אפילו מערכה אחת לאורך הטורניר.

עד לא מזמן, היה נראה שבגילו המתקדם יחסית (31) הוא גמר את הסוס וירד ברמה, הוא אף דורג במקום העשירי בעולם במהלך שנת 2015, מה שהיווה ביסוס מוצק לטענות הרבות לירידה בכושרו וברמת המשחק שלו. נוסף על כך, הוא לא זכה בתואר גראנד סלאם מאז הרולאן גארוס ב-2014, דבר אשר גרם גם לי לפקפק ביכולתו ולהתחיל לסכם את הקריירה המקצוענית שלו. אבל אני, כמו רבים וטובים ממני, אכלתי את הכובע וצפיתי בשבועות האחרונים באחד הטורנירים הגדולים והזכורים לי ביותר בהיסטוריית הטניס. טורניר שבו רפא הציג משחק שוטף ונהדר, כמעט נטול טעויות, על מגרש החימר המועדף עליו.

הדרך של נדאל לעשרה תארים על החימר בצרפת

לסיכום, אני חושב שניתן ללמוד המון מהסיפור מעורר ההשראה של השור הספרדי, שקם מהקרשים לאחר מספר פציעות קשות, ושב לנגוח במתחרים רבים בדרך לאולימפוס של הטניס העולמי ולרשום עלייה למקום השני הבלעדי לאחר רוג׳ר פדרר בכמות הגראנד סלאמים בהם זכה בקריירה (15)

אני למדתי מהטורניר האדיר שלו שיעור חשוב מאוד – אסור לעולם להספיד את השור ממאיורקה. הוא תמיד יכול לטרוף את הקלפים בדרך לזכייה נוספת – שכבר לא תפתיע אף אחד.